[תתקנח] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ז, ג-ז

פרק ז, משנה ג: לדעת תנא קמא, פועל העוסק במלאכה בידיו, ברגליו או בכל אחד מאבריו, רשאי לאכול מהפירות שהוא עוסק בהם. ולרבי יוסי בר יהודה ההיתר הוא רק כשעוסק בידיו וברגליו.

משנה ד: העוסק במלאכה בפירות מסוימים, אינו רשאי לאכול מפירות אחרים של בעל הבית. ורשאי הפועל להמנע מלאכול עד שיגיע למקום שיש פירות יפים ויאכל מהם. מעיקר הדין היתר האכילה הוא רק בשעת מלאכה ממש, אך אמרו חכמים שיאכל הפועל בזמן שהוא הולך משורה לשורה בכרם, כיון שאף לבעל הבית נח בכך, שאינו מתבטל ממלאכתו מחמת האכילה. חמור הנושא תבואה, כל זמן שהיא עליו, עד לפריקתה, יש להניח לו לאכול מהתבואה.

משנה ה: לדעת תנא קמא רשאי הפועל לאכול מהפירות אפילו הם יקרים יותר משכרו, ואין אומרים לו דבר. לדעת רבי אלעזר בן חסמא אסור לפועל לאכול פירות היקרים יותר משכרו. ולדעת חכמים רשאי לאכול כרצונו, אך מייעצים לו שלא יעשה כן, שמא יימנעו מלשוכרו לעבודה מחמת כן.

משנה ו: רשאי אדם לסכם עם בעל הבית שיקבל תוספת שכר תמורת זה שימנע מלאכול מפירות בעל הבית, וכן רשאי לסכם כן על עבודת אשתו וילדיו או עבדיו הגדולים, אך אינו יכול לסכם כך על עבודת ילדיו ועבדיו הקטנים, או על עבודת בהמתו.

משנה ז: פועל העושה מלאכה בנטע רבעי או בפירות שנגמרה מלאכתם למעשר, אם ידע מתחילה שהם אסורים באכילה, אינו אוכל. ואם לא ידע זאת, צריך בעל הבית לפדות או לעשר את הפירות, כדי שיהיו מותרים לפועל באכילה.