הפטרת פרשת שמות – למנהג האשכנזים

פרשת השבוע פותחת בפסוק 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה', ומפטירים בספר ישעיהו בנבואה הפותחת בפסוק 'הבאים ישרש יעקב' [ומסיימים את ההפטרה בדילוג לשני פסוקים מפרק כ"ט, כדי לסיים בדבר טוב]:

בפרשיות אלו מתאר הנביא את הזמן שבו ינקום ה' את נקמת ישראל מיד הגויים שעינו אותם בשנות גלותם, וממשיל את ישראל לכרם ענבים, שה' שומרו, ומעניש את המזיקים לו. פרק כז: (ו) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב – גפנים אלו באו מהשורשים שנשארו בכרם, כלומר, מדמה את ישראל לכרם שנקצצו והושחתו כל עציו, עד שלא נשארו ממנו אלא השורשים, והשורש הזה יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל, והתרבו הגפנים בהפלגה גדולה, וּמָלְאוּ כל פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה. (ז) כעת מוכיח הנביא שאין דמיון בין העונשים שהעניש ה' את ישראל בזמן שחטאו, לבין העונשים שמעניש ה' את הגויים שהזיקו לישראל, ואומר בתמיהה, הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ – האם כשם שהכה ה' את הגויים המכים את ישראל, כך היכה ה' את ישראל בעצמם, אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג – והאם כפי שהורג ה' את הגויים שהרגו את ישראל כך הרג ה' בישראל, הרי אין הדבר כן, אלא את הגויים הכה והרג ה' עד שהשמידם לגמרי, ואילו לישראל לא עשה כן, אלא הענישם במידה הראויה, וכפי שיבאר בפסוקים הבאים. (ח) בְּסַאסְּאָה – כשהוגדשה סאת העוונות של בית ישראל, בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה – וכאילו רצתה הסאה של העוונות לריב עם ישראל בְּחַרְבָהּ ['שלח' הוא כינוי לחרב], הָגָה ה' בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה ודיבר בְּיוֹם קָדִים – ביום שמנשבת בו רוח קדים, שהיא העזה שברוחות, כלומר, ביום שבו העניש ה' את ישראל בסערה וסופה. (ט) וכה אמר ה' באותו יום, אחרי כל העונש שבא עליהם בקצף גדול, לא היה הדבר כדי לכלותם, אלא אדרבה, לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן [-עבירות במזיד של] יַעֲקֹב, וְזֶה כָּל פְּרִי – והתועלת הנמשכת מעונשים אלו היא הָסִר חַטָּאתוֹ, שבשגגה, כי על ידי העונש יתנו ישראל ליבם לחזור בתשובה, בְּשׂוּמוֹ את כָּל אַבְנֵי המִזְבֵּחַ שהעמידו לעבודה זרה כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת, לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים – מיני עבודה זרה, כי זו היתה תכלית עונשם, שישובו בתשובה. (י) ולעומת זאת, כשמעניש ה' את הגויים הרי זה עונש של השמדה שאינו מותיר להם שריד, כִּי אותם גויים שהיו בתחילה עִיר בְּצוּרָה, עד שעל ידי העונש יושבים בָּדָד, נָוֶה – והגינות והפרדסים הנאים, מְשֻׁלָּח – מופקר וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר, ובתחילה שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל, בדרך מקרה, וְשָׁם יִרְבָּץ – אחר כך ייהפך הנוה למקום מרבצו הקבוע של העגל, וְכִלָּה סְעִפֶיהָ – יאכל את כל הצמחים עד שיכלה אותם לגמרי. (יא) וכיון שאין מי שיטפל וישקה את הנוה, בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ – כשיתייבשו הענפים לגמרי, תִּשָּׁבַרְנָה מעצמם, נָשִׁים עניות בָּאוֹת ומלקטות את הענפים, מְאִירוֹת אוֹתָהּ – ומשתמשות בענפים להעלות בהם אש להאיר, באופן שלא נשאר דבר מהנוה, בשונה מהעונשים הבאים על ישראל, שאף לאחר שנקצצו ענפי הכרם צמחו השורשים מחדש והתמלא הכרם בגפנים, והטעם שהעונשים באים על הגויים עד כַּלּוֹתָם, כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא – אין להם תבונה לחזור בתשובה, עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ, וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ, כי אין להם תקנה. (יב) עתה חוזר הנביא לתאר את יום הנקמה בגויים, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, כיון שעדיין יהיו ישראל מפוזרים בין הגויים, וכמו גרגרי התבואה המעורבים בתבן ובמוץ, יבא ה' להפריד בין ישראל לגויים ולקבץ את נדחי ישראל, ולכן יַחְבֹּט ה' כשם שחובטים את התבואה להפריד את האוכל מהפסולת, מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר – מהמקום שבו הנהר שוטף במרוצה, שזהו במקום ארץ אשור, ועַד נַחַל מִצְרָיִם, שבכל המקומות הללו יהיו ישראל מפוזרים, ועל ידי החבטה יושמדו הגויים וישארו רק ישראל, אך יהיו עדיין מפוזרים בין הארצות, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, שהוא יום הגאולה הגדולה, יהיה הקיבוץ הגדול של כל ישראל, ולכן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, שנעלם מקומם לגמרי והרי הם כאבודים מכלל ישראל, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שידוע מקומם, אך הודחו ממקומם שבארץ ישראל, כל אלו יתקבצו לארץ ישראל, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם. פרק כח: בפרק זה מתאר הנביא תחילה את גודל עונשם של מלכות ישראל ועשרת השבטים, ובתחילה היתה מלכות יהודה טובה ומשובחת וחשב עליהם ה' מחשבות לטובה, עד שגם הם כשלו ונפלו, ונענשו על ידי מלכות אשור, כפי שאירע למלכות ישראל. פרק כח: (א) הוֹי, הלא עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם – עטרת גאוותם של אפרים, שהיא המלכות שלהם [ומכנה את המלכות 'עטרת גאות' כי לא היתה זו עטרה של מלכות אמיתית אלא של גאוה והתנשאות שקר], וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ – וארצם הטובה אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים – המגדלת בראש אדמתה השמינה פירות משובחים [ומכנה אותה 'ציץ נובל' כי לא התקיימה בידם], שני אלה, המלכות והאדמה, המה מכבר הֲלוּמֵי יָיִן – אבדו מהם מחמת שרדפו אחרי היין וההוללות. (ב) ומתאר איך נפלה מלכותם וארצם ביד מלך אשור, כי הִנֵּה יש דבר חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי, והוא חזק כְּזֶרֶם בָּרָד שהוא שובר ארזים, וכשיתחבר הברד יחד עם שַׂעַר קָטֶב – רוח סערה הכורתת, יעקרו את הכל, ומלבד שיישבר הדבר במקומו על ידי הברד והרוח, יהיה הדבר אמיץ ומתקיים כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים, ואותם מים שֹׁטְפִים ומוליכים את הכל למרחק, וזהו משל למלכות אשור, שמלבד חוזקם להכות את ישראל במקומם, הוסיפו לשטוף את השארית ולהגלותם למקום רחוק, ואותו ברד וזרם מים הִנִּיחַ את עטרת המלכות של ישראל לָאָרֶץ, בְּיָד, וזה משל על ביטול ונטילת העטרה ממלך ישראל, אך עדיין היתה תקוה שתחזור המלכות על ידי מלך אחר. (ג) אמנם לאחר שהתבטלה עיקר המלכות, בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם – נרמסה ואבדה לגמרי מלכות ישראל, כי כל הנותרים הוגלו מארצם, ובכך לא היתה תקוה לחדש את מלכותם. (ד) ומלבד אובדן המלכות, אבדה גם ארצם הטובה, וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים, כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ – ונמשלו בכך לפרי שהבשיל והבכיר לפני הזמן, כי כך גלו עשרת השבטים בזמן מוקדם, לפני החורבן הכללי של כל ארץ ישראל ובית המקדש, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ – שכל הרואה את הפרי שהבשיל מוקדם נוטל אותה, הגם שאינו בעליה, וכך ירשו זרים את ארצם, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה – כשם שהאוכל את הפרי שהבשיל מוקדם בולעו במהירות בעודו שלם לרוב חביבותו, כך ישראל גלו מארצם במהירות ובבת אחת, בעודם מושרשים בארצם ויושבים לבטח. (ה) אמנם באותו זמן היתה עוד תקוה למלכות יהודה, כי בַּיּוֹם הַהוּא של מפלת אפרים וגלות עשרת השבטים, יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי – למלכות חֶמְדָּה רצויה [בשונה ממלכות ישראל המכונה 'עטרת גאות'] וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה – כמו אור השחר הצומח ומאיר עד אמצע היום [בשונה מארצם של עשרת השבטים המכונה 'ציץ נובל'], לִשְׁאָר עַמּוֹ, שהם מלכות יהודה, שנשארו לאחר חורבן מלכות ישראל וגלות עשרת השבטים. (ו) וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט – יתן ה' למלך יהודה היושב על כסא המשפט רוח מאת ה' לשפוט בצדק וביושר, וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה – ויתן להם ה' גבורה להשיב מלחמה כנגד אויביהם, כיון שמשפט אמת וגבורת האנשים הם הנצרכים להצלחת הארץ. (ז) אבל לבסוף לא הועיל הדבר, אלא וְגַם אֵלֶּה, אנשי מלכות יהודה, בַּיַּיִן שָׁגוּ – שגו בתחילה שגיאה קלה מחמת היין, ולאחר מכן וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ תעייה גמורה, ולא לקחו מוסר ממלכות ישראל שאבדו מחמת היין והנאות העולם, אלא גם כֹּהֵן וְנָבִיא, שתפקידם להורות לעם את דרכי ה' הישרים, שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, כי על ידי היין הושחת כח הנבואה של הנביא, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, כי הכהנים המורים הוראה ושופטים את העם תעו בדרכיהם מחמת השכר, ומחמת כן הנביאים שָׁגוּ בָּרֹאֶה, והתנבאו נבואות שקר, והכהנים פָּקוּ פְּלִילִיָּה – הורו הוראות שוא והיטו משפט. (ח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה מחמת שכרותם, ולא התבזו והתלכלכו בצינעא, אלא בְּלִי מָקוֹם מיוחד ומוצנע לכך, אלא בכל מקום עשו כן. (ט) ותמה הנביא על ישראל ושואל, אחרי שכבר ראו אנשי יהודה את עונשם של עשרת השבטים, מדוע לא לקחו מוסר, וכי אֶת מִי יוֹרֶה הכהן דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין הנביא שְׁמוּעָה, האם העם הזה הם תינוקות קטנים, גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם, שמחמת קטנותם אינם מבינים את הדברים בפעם הראשונה, עד שצריך לבאר להם כל דבר כמה פעמים. (י) כִּי צַו לָצָו, צַו לָצָו – כי מחמת חוסר דעתם צריך לצוות עליהם את צַו ה', ולחזור ולצוות את אותו ציווי בעצמו, וגם בציוויים אלו אין די, אלא קַו לָקָו, קַו לָקָו – יש לציין להם את הדברים בקוים וציורים כמו שמלמדים את התינוקות, וגם בזה אינם מבינים בפעם אחת, אלא צריכים לחזור על הציורים והקוים פעם אחר פעם, וגם אינם יכולים להבין וללמוד דברים רבים בבת אחת, אלא זְעֵיר שָׁם – מעט בענין זה, זְעֵיר שָׁם – ומעט בענין אחר, וכדרך שמלמדים את התינוקות דברים מועטים בכל פעם. (יא) כִּי דברי הנביא נחשבים בעיני העם כאילו בְּלַעֲגֵי שָׂפָה [-בלשון עילגת] וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה, שמחמת כן אינם מבינים את דבריו. (יב) ומאחר ואין הדבר כן, אלא הנביא מדבר אליהם בלשון צחה ובשפת עמם, יתכן שאינם מקבלים דבריו מחמת שמבקש מהם דברים גדולים וקשים, אך גם דבר זה אינו נכון, אלא אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם הנביא, זֹאת הַמְּנוּחָה – על ידי דבר זה תמצאו מנוחה לנפשכם, הָנִיחוּ לֶעָיֵף – רק תעזבו את הנאנח מיד עושקיו ואל תגזלוהו, וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה – ועל ידי זה תבא לכם רגיעה, וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ – ואף על פי כן לא התרצו לשמוע לדברי הנביא. (יג) ועל אף שלא רצו לשמוע, חזר הנביא שוב ושוב להוכיחם, וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה', צַו לָצָו, צַו לָצָו – ציווי אחר ציווי כמה פעמים, קַו לָקָו, קַו לָקָו – בדיבור מפורט ומבואר היטב, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם – בלימוד מועט ואיטי בכל פעם, ועל ידי זה לא היו כשוגגים ההולכים בדרך ישרה ואינם יודעים שיש לפניהם מכשול, אלא לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר – כדרך ההולך במזיד לאחוריו, שיודע שאינו יכול להתבונן להיכן הוא הולך, ועל ידי זה הוא נכשל ונופל בהליכתו, וְנִשְׁבָּרוּ בנפילתם, כי נעשו מזידים, וְנוֹקְשׁוּ בכך שהאמינו לנבואות שקר, וְנִלְכָּדוּ. פרק כט: (כב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב, אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם – כאשר התחיל אברהם לפרסם את אמונת ה' בעולם, ורדפוהו כל העמים עובדי הכוכבים עד שהשליכוהו לכבשן האש, וה' פדאו והצילו משם, כך יעזור ה' גם לבית יעקב לעתיד לבא, ועל ידי זה לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, בושה הבאה מחמת עצמו, שהתביישו ישראל עד עתה ממעשיהם הרעים, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ – לא יְבֻיַּשׁ על ידי אחרים, כי עד עתה הכלימוהו העמים באומרם שה' הסיר מעליו את השגחתו. (כג) כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו, יראה גם את מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ, כי אותותיו ומופתיו של ה' יתגלו על עם ישראל, ולא יוכלו העמים לביישו ולומר שהסיר ה' את השגחתו מישראל. וכנגד זה שעד עתה התביישו ישראל ממעשיהם הרעים, הרי עתה יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי על ידי מעשיהם הטובים, וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, כי על ידי קדושת מעשיהם יתקדש שם ה'. ועל ידי הניסים שיעשה ה' יראו הכל את יכולתו וכוחו, שהוא בלתי מוגבל, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ.