מסכת אהלות, פרק טז, משנה ב

משנה ב: כֵּיצַד. כּוּשׁ שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין, טָמֵא. נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא. הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אַחַת עַל הַקֶּבֶר, הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין. אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת. אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וִישָׁנָה, שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קְרוֹבָה, שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה. וִישָׁנָה, שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ:

משנה ב: התבאר במשנה הקודמת שכלי המאהיל על הטומאה, אפילו אם שיעורו כל שהוא, נטמא בטומאת אהל. ומבארת המשנה, כֵּיצַד הוא דין זה, כּוּשׁ – כלי עץ המשמש לטוויה, וכיון שיש בראשו מחט מתכת הרי כולו מקבל טומאה, שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מן המת מִתַּחְתָּיו והוא מאהיל עליה, וְכַחֲצִי זַיִת מן המת מֵעַל גַּבָּיו ומאהילה עליו, אַף עַל פִּי שֶׁשני חצאי כזית אלו אֵינָן מְכֻוָּנִין זה כנגד זה, הרי הוא טָמֵא. נִמְצָא, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ, בְּכָל שֶׁהוּא, שהרי אין בכוש זה שיעור טפח על טפח [והוסיפה המשנה וחידשה שאפילו אם אינו מאהיל על כזית שלם, אלא מאהיל על כחצי זית, וכחצי זית מאהיל עליו, נטמא].

הַקַּדָּר – מוכר קדירות חרס, שֶׁהוּא עוֹבֵר, וְהַסַּל – [-האסל], מוט שהוא נושא בו את הקדירות מונח עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אַחַת של המוט עַל הַקֶּבֶר, הַכֵּלִים שֶׁתלויים בַּצַּד הַשֵּׁנִי נשארים טְהוֹרִין, כיון שכלי חרס אינם מקבלים טומאה מגבם, והיינו מצידם החיצוני. ואף שהמוט מאהיל על הקבר ועל הכלים, כיון שאין בעוביו רוחב טפח, אינו נחשב כאהל להביא את הטומאה אל הכלים. אך אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח, הרי הוא מאהיל מצד אחד על הקבר ומצידו השני על הכלים, והרי הם נמצאים באהל המת, וטְמֵאִים.

הַתְּלוּלִיּוֹת של העפר, הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ – ותלוליות אלו קרובות לעיר הסמוכה לבית הקברות, או קרובות לדרך הסמוכה לבית הקברות, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, הרי הן טְמֵאוֹת, כיון שחוששים שהלכה אשה לקבור נפל בבית הקברות, וכיון שהיתה לבדה לא הלכה עד בית הקברות ממש אלא קברה אותו באחת התלוליות הקרובות. אבל התלוליות הָרְחוֹקוֹת מהעיר או הדרך הסמוכות לבית הקברות, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת, כיון שמחמת ריחוקן אין אשה הולכת לשם לבדה, וכיון שאיש הולך עמה הרי היא הולכת כבר עד בית הקברות, ואינה קוברת בתלולית, וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת, כיון שאנו חוששים שלפני זמן רב היו תלוליות אלו קרובות לעיר, אלא שלאחר זמן חרבה חלק מהעיר ונעשו התלוליות רחוקות. ומבארת המשנה, אֵיזוֹ הִיא תלולית הנחשבת 'קְרוֹבָה', כל שהיא במרחק חֲמִשִּׁים אַמָּה מהעיר או מהדרך. וְאיזו היא תלולית יְשָׁנָה, שכבר עברו עליה לפחות שִׁשִּׁים שָׁנָה, ומחמת כן יתכן שנשתכח הענין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תלולית הנחשבת 'קְרוֹבָה', היינו שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה לעיר או לדרך [אבל אם יש קרובה ממנה, לא מסתבר שהלכה האשה לתלולית רחוקה יותר, כשיש לה תלולית קרובה יותר]. וְתלולית יְשָׁנָה, היינו שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ – שאין אדם האומר שהוא זוכר זמן שבו לא היה תל זה קיים, ובימיו התחדש תל זה, ולכן גם אם התל רחוק יותר מחמשים אמה אנו חוששים שהיה התל קרוב לעיר, ונחרב חלק מהעיר [אך אם יש אדם זוכר את התהוות התל, מסתבר שהיה זוכר גם אם היה תל זה קרוב לעיר לפני שנחרב חלקה].