מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ח

פרק ח, משנה א: בדיני ירושה יש ארבע חלוקות: א. קרובים היורשים ומורישים בשוה זה לזה, כגון האב והבנים. ב. קרובים היורשים את קרוביהם, ואינם מורישים להם, כגון הבנים יורשים את אמם ואינם מורישים לה. ג. יש מורישים לקרובים ואינם יורשים אותם, כמו האם שמורישה לבנים ואינה יורשת אותם. ד. יש שאינם יורשים ואינם מורישים, כגון אחים מהאם שאינם אחים מהאב, שאין ביניהם כלל יחסי ירושה.

משנה ב: אדם שמת, יורשים אותו בניו, או כל צאצא שנשאר מבניו. לא הניח בנים או צאצאי בנים, יורשות בנותיו, או כל צאצא שנשאר מהן. לא הניח צאצאים כלל, יורש אותו אביו. אם אביו כבר מת, יורשים אותו אחיו מן האב, או צאצאיהם. לא הניח אחים ולא צאצאי אחים, יורשים אותו אחי אביו.

משנה ג: לדעת התנא של משנתנו חילקו את ארץ ישראל לפי האנשים שיצאו ממצרים, הגם שלא נכנסו בעצמם לארץ, ויורשיהם התחלקו בחלקם. ובנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בירושת הארץ, חלק אביהן צלפחד, שמת במדבר ולא הניח בנים. וחלק אבי אביהן, חפר, שהיה מיוצאי מצרים, ומת והוריש את נכסיו לבניו, ואחד הבנים היה צלפחד אביהם. וכיון שהיה צלפחד בכור וראוי לירש שני חלקים, נטלו בנותיו את שני החלקים.

משנה ד: בן בכור נוטל פי שנים בירושת האב, אך אינו נוטל פי שנים בירושת האם.

אדם שמת והניח בנים, וכן בנות שאינן נשואות, הבנים יורשים את נכסיו, והבנות ניזונות מנכסי הירושה עד שיינשאו, כיון שתנאי כתובה הוא, שהבעל מתחייב לאשתו שבנותיה יהיו ניזונות מנכסי הירושה לאחר מותו. אך אשה שמתה והניחה בנים ובנות, הבנים יורשים אותה, ואין הבנות ניזונות מהנכסים.

משנה ה: אדם האומר שבנו הבכור לא יקבל פי שנים, או שאחד מבניו לא יירשנו כלל, אין בדבריו כלום, כיון שהמתנה על מה שכתוב בתורה, דבריו בטלים.

המחלק נכסיו לבניו בתורת מתנה, יכול לחלק כרצונו, למעט לזה ולהרבות לזה, ולהשוות את חלק הבכור לשאר אחיו. אך אם אמר זאת בלשון ירושה, אין בדבריו כלום. ואם אמר את שתי הלשונות, כיון שהזכיר גם לשון 'מתנה', בין בתחילה בין באמצע ובין בסוף, דבריו קיימים.

האומר על אדם זר שיירשנו, במקום שיש קרובים הראויים ליורשו, לא אמר כלום. ולדעת רבי יוחנן בן ברוקה, אם אמר זאת על אדם הראוי ליורשו, אלא שהגדיל את חלקו, דבריו קיימים.

הכותב את נכסיו במתנה לאחרים ולא הניח כלום ליורשיו, הועילו מעשיו, אך אין רוח חכמים נוחה ממנו. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, אם לא היו בניו נוהגים כשורה, זכור לטוב שלא הניח להם את ירושתו.

משנה ו: אדם נאמן לומר על אדם מסוים שהוא בנו, והלה יורשו, ופוטר את אשתו מיבום, אם מת ללא בנים אחרים הידועים לנו. והאומר על אדם מסוים שהוא אחיו, אינו נאמן לחייב את אשתו ביבום או חליצה, וכן אינו נאמן לגבי שאר אחיו בירושת אביהם, שיירש עמהם אותו אדם זר, אך נאמן הוא לגבי עצמו, שאותו אדם זר ממעט מחלק ירושתו ונוטל ממנו כפי החלק הראוי לו, לפי הודאתו שהוא אחיו. וכשמת אותו אדם, חוזר אותו חלק ירושה שנטל מהמודה שהוא אחיו, לאותו אח בלבד, ולא לשאר האחים. אבל אם היה לאותו אח מסופק ממון ממקום אחר, כל האחים יורשים אותו, אף שאינם יודעים בעצמם אם הוא אחיהם, כיון שעל פי הודאת אותו אדם ראוי שכולם יירשוהו.

אדם שמת, ונמצא שטר צוואה קשור על ירכו, הגם שברור שהוא כתבו, אין בכך כלום, כיון שכוונתו היתה שיזכה המקבל במתנה רק אחר שיגיע השטר לידו, וכבר מת קודם שנתן לו את השטר. אבל אם זיכה לו את השטר על ידי אחר, בין שהוא מן היורשים ובין שאינו מן היורשים, זכה הלה במה שכתוב לו בשטר.

משנה ז: אדם הנושא אשה שניה, ואינו רוצה שישתעבדו כל נכסיו לכתובתה, ומחמת כן כתב את נכסיו במתנה לבניו מאשתו הראשונה, והתנה שהפירות ישארו שלו עד מיתתו, ואז יזכו בניו גם בהם, לדעת רבי יהודה, צריך שיכתוב בפירוש שנותן להם 'מהיום ולאחר מיתה', כלומר, גוף הנכסים מהיום, ופירותיהם לאחר מיתתו. ולדעת רבי יוסי, אין צריך לכתוב כן בפירוש, כיון שמתאריך זמן הכתיבה הכתוב בשטר מובן שכוונתו היא שכבר מהיום יקנו את גוף הנכסים.

באופן זה, האב אינו יכול למכור הכל, כיון שהגוף כבר שייך לבנים. והבנים אינם יכולים למכור הכל, כיון שהפירות שייכים לאב עד מיתתו. ואם מכר האב, הועילה מכירתו לגבי אכילת הפירות עד שימות. ואם מכרו הבנים, זוכה הלוקח בפירות רק לאחר מיתת האב.

ובאופן זה, האב רשאי לתלוש את הפירות ולהאכילם למי שירצה, ובשעה שמת האב והניח פירות תלושים, אין הם נחשבים כחלק מגוף הקרקע, ואין זוכה בהם אותו בן שקיבל את הנכס הזה, אלא דינם כשאר נכסי הירושה, וזוכים בהם כל היורשים בשוה.

אדם שמת והניח בנים גדולים וקטנים, שצרכי מלבושיהם ומזונותיהם שונים זה מזה, אין כל אחד מהם נוטל את צרכיו מהרכוש המשותף כיון שיש בכך הפסד לאותו אח שצרכיו מועטים יותר, אלא חולקים את הנכסים בשוה, וכל אחד נוטל צרכי הלבשתו ומזונותיו מחלק עצמו. ואם נשאו הגדולים נשים לאחר מיתת האב והשתמשו בירושה לצורך הוצאות נישואיהם, אף הקטנים נוטלים את צרכי נישואיהם מממון הירושה. אך אם נשאו הגדולים נשים בחיי האב, הרי הוצאות אלו כמתנה שנתן האב, ואין הקטנים יכולים לתבוע את הוצאות נישואיהם מהממון המשותף, אלא מוציאים הוצאות אלו מחלק עצמם.

משנה ח: וכן אדם שמת והניח בנות בלבד, והיו בהן גדולות וקטנות, שצרכי הלבשתן ומזונותיהן שונים זה מזה, אינן נוטלות כל צרכיהן מהממון המשותף, כדי שלא ייגרם הפסד לאותןו שצרכיהן מועטים יותר, אלא חולקות בשוה את הנכסים, וכל אחת מתפרנסת וניזונת מחלקה. ואם נישאו הגדולות לאנשים ונטלו את צרכי נישואיהן מהממון המשותף, גם הקטנות תעשינה כן. אך אם הגדולות נישאו בחיי האב ונתן להן צרכיהן, אין הקטנות נוטלות את צרכי נישואיהן מהממון המשותף, אלא מחלק עצמן בלבד.

מת האב והניח בנים היורשים וגם בנות קטנות, הרי הן ניזונות מנכסי האב, כפי שמתחייב האדם בכתובתו לאשתו, שבנותיו הקטנות שיהיו לו ממנה יהיו ניזונות מנכסיו לאחר מותו. אמנם אם הניח רק בנות, קטנות וגדולות, אין הקטנות ניזונות על חשבון הגדולות, אלא ניזונות מחלק הירושה שלהן, וכפי שהתבאר.