מסכת ביצה – פרק רביעי

משנה

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר [-את האש] ביום טוב, לֹא מִן הָעֵצִים, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים, וְלֹא מִן הֶעָפָר – ממקום חציבת אדמה קשה, שעל ידי החפירה יוצאת אש, וְלֹא מִן הַמַּיִם, על ידי נתינתם בכלי זכוכית, בחום השמש, ועל ידי ריכוז קרני השמש נוצר חום גדול, ומצמידים לזכוכית נעורת של פשתן, והיא נדלקת.

אֵין מְלַבְּנִין באש אֶת הָרְעָפִים המשמשים לצליה, כדי לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם מאכלים, והיינו ברעפים חדשים, שההיסק הראשון שלהם מחזק אותם לתמיד, והרי זה נחשב כעשיית כלי.

שנינו לעיל שרבי אליעזר מיקל בנטילת קיסם לחצוץ בו את שיניו, והמשנה מביאה עתה קולא נוספת משמו: וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמּוּקְצֶה – פירות וירקות שאינם מזומנים לאכילה, כגון שאינם ראויים כל כך לאכילה, ואם אינו מזמינם בפירוש נחשבים הם כמוקצה, בעֶרֶב שַׁבָּת, בַּשנה השְּׁבִיעִית שאין צורך לעשרם [או בשאר השנים ובאופן שהם כבר מעושרים], וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר, ורשאי לאכול כרצונו בשבת, כיון ש'יש ברירה', ובשעה שאוכל מתברר למפרע שזה היה החלק שהזמין מערב שבת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין די בדיבור בלבד, כיון ש'אין ברירה', ואין אומרים שהאכילה בשבת מבררת מה החלק שהוזמן, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם – יעשה סימן בפירות, וְיֹאמַר בבירור, מִכָּאן עַד כָּאן אני אוכל.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַתַּנּוּר וְהַכִּירַיִם, אפילו אם הם חֲדָשִׁים, הֲרֵי הֵן בשבת כְּכָל הַכֵּלִים, כיון שהם ראויים לשמש כמקום ישיבה, וְנִיטָּלִין בֶּחָצֵר. אֲבָל גם ביום טוב אֵין סָכִין אוֹתָן שֶׁמֶן כדי להחליקם ולצחצחם, וְאֵין טָשִׁין אוֹתָן בְּמַטְלִית – אין משפשפים אותם בבגד, וְאֵין מְפִיגִין אוֹתָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחָסְמָן – אין מטילים אותם למים קרים לאחר שהוסקו באש, ועושים כן כדי לחזק את הברזל, לפי שיש בכך משום תיקון כלי. וְאִם רוצה לקררם בִּשְׁבִיל לֶאֱפוֹת, כגון שהיו זמן רב באש, וחושש שתישרף הפת שבתנור, מוּתָּר לקררם במים קרים, ואף שבכך הוא מחזק את הברזל, כיון שכוונתו לתיקון הפת ולא לתיקון התנור [ואף שהתבאר במשנה שאסור ללבן את הרעפים באש, מחמת שזהו גמר תיקונם, היינו כיון ששם תיקון הכלי נעשה קודם להכנת המאכל, ואילו כאן תוך כדי הכנת המאכל הוא מתקן את התנור, והדבר מותר].

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מוֹלְגִין – שורים במים חמים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרַגְלַיִם של הבהמה ביום טוב, וּמְהַבְהֲבִין אוֹתָן בְּאוּר – חורכים אותם מעט באש, כדי להסיר את השיער מהעור ולהכשירם לאכילה, אֲבָל אֵין טוֹפְלִין אוֹתָן לֹא בְּסִיד, וְלֹא בְּחַרְסִית – לבינה כתושה, וְלֹא בֲּאֲדָמָה, שזו דרך מעבדי העורות, להניח חומרים אלו על העור כדי להשיר את השיער ולעבדו, וְאֵין גּוֹזְזִין אוֹתָן בְּמִסְפָּרַיִם, כיון שנראה הדבר כאילו הוא צריך את השיער. וְאֵין גּוֹזְזִין אֶת הַיֶּרֶק התלוש מהקרקע, שיש לו עלים כמושים וכדומה, בַּמִּסְפּוֹרֶת שֶׁלּוֹ – במספריים המיוחדים לחותכו מהקרקע, כיון שהרואה זאת יסבור שליקטוהו היום מן השדה, באיסור, אֲבָל מְתַקְּנִין אֶת הַקּוּנְדֵּס וְאֶת הָעַכָּבִיּוֹת, שהם ירקות שיש טורח גדול בתיקונם, ואף על פי כן מותר לטרוח ולתקנם. וּמַסִּיקִין וְאוֹפִין בְּ'פוּרְנֵי', שהוא תנור גדול, ואם יש לו אורחים רבים ואינו יכול לאפות בתנור רגיל, רשאי לאפות בתנור גדול שכזה, וּמְחַמְּמִין חַמִּין בְ'אַנְטִיכֵי', שהוא מין מיחם, ואף שהוא משמר את חום המים זמן רב, ואף אחרי יום טוב, ואין חוששים שייראה הדבר כאילו מחמם לצורך יום חול. וְאֵין אוֹפִין בְּפוּרְנֵי חֲדָשָׁה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפָּחֵת – יפול הטיט שתיקנו בו את גג התנור הפנימי, ויתקלקלו המאכלים, ונמצא שטרח שלא לצורך.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין נוֹפְחִין בְּמַפּוּחַ בְּיוֹם טוֹב כדי להעלות אש, כיון שנראה בכך כאומן העוסק במלאכתו, אֲבָל נוֹפְחִין בִּשְׁפוֹפֶרֶת – בקנה דק, שאין זה מעשה אומן. וְאֵין מְתַקְנִין אֶת הַשַּׁפּוּד, וְאֵין מְחַדְּדִין אוֹתוֹ, כיון שיש בכך משום עשיית ותיקון כלי, האסורים ביום טוב.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין פוֹצְעִין אֶת הַקָּנֶה לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, כלומר אין חותכים חתיכות מהקנה כדי להניחם על רשת המיועדת לצליה, ולהניח עליהם את המליח, כדי שלא ייחרך מהאש, לפי שיש בכך משום תיקון כלי. אֲבָל פּוֹצְעִין אֶת הָאֱגוֹז העטוף בְּמַטְלִית, כדי לאכול את הפרי שבתוכו, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּקָּרַע, כיון שאפילו אם תיקרע המטלית אין בכך מלאכה האסורה מן התורה, שהרי אינו קורע על מנת לתפור.

סְלִיקוּ לְהוּ הַמֵּבִיא