מסכת גיטין, פרק א, שיעור 2

שנינו במשנה שהשליח המביא גט ממדינת הים, צריך להעיד ולומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', הגמרא מבארת עתה מה כוונת השליח באומרו 'בפני נכתב', ועל איזה חלק מהכתיבה עליו להעיד: מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אדם ששמו בַּר הֶדְיָא, בָּעֵי לְאַיְתּוֹיֵי גִּיטָּא – רצה להביא גט ממדינת הים לארץ ישראל, וכיון שידע שיצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי – בא לפני רבי אמי, דַּהֲוָה מְמֻנֶּה אַגִּיטִּין – שהיה ממונה על כשרות הגיטין באותה עיר, לשאול אותו איזה חלק מכתיבת הגט מוטל עליו לראות כדי שיוכל להעיד שבפניו נכתב הגט. אָמַר לֵיהּ רבי אמי, צָרִיךְ אַתָּה לַעֲמֹד עַל כָּל אוֹת וְאוֹת שכותב הסופר בגט, כדי שתוכל לומר שבפניך נכתב כל הגט. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְרַבִּי אַסִי, אָמַר לֵיהּ, לָא צְרִיכַת – אינך צריך לעמוד ולראות כתיבת כל אות שבגט, וְכִי תֵּימָא אַעֲבִיד לְחוּמְרָא – ואם תאמר, אחמיר על עצמי ואתבונן בכתיבת כל אות שבגט, אין אתה רשאי לעשות כן, לפי שבכך אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל הַגִּיטִּין הָרִאשׁוֹנִים, שלא נהגו בהם כך, כאילו נעשו שלא כדין.

מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין זה: רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אַיְיתֵי גִּיטָּא – הביא גט מחוץ לארץ לארץ ישראל, דְּפַלְגָא אִיכְתִּיב קַמֵּיהּ – שחצי הגט נכתב לפניו, וּפַלְגֵּיהּ לָא אִיכְתִּיב קַמֵּיהּ – וחציו לא נכתב בפניו, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – בא רבה בר בר חנה לפני רבי אלעזר, לשאול אם יכול הוא לומר 'בפני נכתב', כאשר רק חצי הגט נכתב בפניו. אָמַר לֵיהּ רבי אלעזר, אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב בּוֹ הסופר בפני השליח אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת – שורה ראשונה שבגט לִשְׁמָהּ, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לראות את כתיבת כל הגט, כיון שמן הסתם המשיך וכתבו לשמה. רַב אַשִׁי אָמַר, אֲפִילּוּ לא ראה השליח את כתיבת הגט כלל, אלא היה בבית, ושָׁמַע מהעלייה קַן קוּלְמוּסָא וְקַן מְגִילְּתָא – את קול הקולמוס ואת קול המגילה של הסופר הכותב את הגט [והעדים עצמם חתמו בפניו (מאירי, רמב"ם)], יכול הוא להעיד ולומר בפני נכתב ובפני נחתם. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב אַשִׁי, שדי בשמיעת קול הקולמוס או המגילה כדי להעיד על כתיבת הגט.

כפי שהתבאר במשנה, צריך השליח המביא גט מחוץ לארץ להעיד ולומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', וכיון שעדותו מועילה להכשיר את הגט, יש צורך שיעיד כן בפני דיינים. ומבררת הגמרא, בִּפְנֵי כַּמָּה דיינים נוֹתְנוֹ לָהּ הַשָּׁלִיחַ. ומבארת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בִּפְנֵי שְׁנַיִם. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. ומבארת הגמרא את דבריהם, דְּכוּלֵּי עַלְמָא בָּעִינַן תְּלָתָא לְקַיְּימוֹ – לדברי הכל יש צורך בשלשה דיינים כדי לקיים את חתימות עדי הגט על פי עדות השליח, וְהָכָא בְּהָא קָמִפַלְגֵי – וכאן, בדבר זה נחלקו האמוראים, רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, השָׁלִיחַ עצמו שהביא את הגט נַעֲשָׂה עֵד על כשרות הגט, וְעֵד זה נַעֲשָׂה דַּיָּן, ויחד עם שני הדיינים האחרים יש מושב בית דין של שלשה דיינים, ויכולים הם לקיים את הגט. וְרַבִּי חֲנִינָא סָבַר, אַף עַל גַּב דְּבִּדְרַבָּנָן – בעדויות שהצורך בהם הוא מדברי חכמים, עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן, וממילא היה מקום לומר שיכול השליח להיות במנין הדיינים לצורך קיום הגט, שהוא מדרבנן [וכפי שהתבאר שמן התורה אין חוששים שחתימות העדים מזויפות], הָכָא חַיְישִׁינָן – מכל מקום כאן אנו חוששים, דִּילְמָא מַיְיתָא אִיהִי גִּיטָּהּ – שמא יקרה שהאשה עצמה, המתגרשת, תביא את גטה ממדינת הים [באופן שמינה אותה בעלה להוליך את הגט לארץ ישראל כדי שתתגרש שם], והדין הוא שנאמנת היא לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', וְסָמְכִי עֲלַהּ – אך יטעו הדיינים ויסמכו עליה בתורת אחד מהדיינים, כלומר, לא יצריכו אלא שני דיינים, כפי שתהיה הרגילות לקבל עדויות אלו בפני שני דיינים, ולא יתנו ליבם לכך שבפעם זו האשה היא שהביאה את הגט, ואינה יכולה להצטרף לדיינים, ולכן הצריכו בכל פעם שלשה דיינים. וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, לָא חַיְישִׁינָן לְהָכֵי – אין חוששים לכך שיטעו הדיינים בדבר, דְּמֵידַּע יָדְעֵי – שהרי יודעים הדיינים שיש צורך בשלשה דיינים כשרים, וְלָא סַמְכֵי עילוה – ולא יבואו לסמוך על האשה כאחד מהדיינים, אלא יביאו שלשה חוץ ממנה.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּתַנְיָא כְּוָותֵיהּ – כיון ששנינו בברייתא כדבריו, וכך שנינו בה, הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, נְתָנוֹ לָהּ, וְלֹא אָמַר לָהּ בשעת הנתינה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אף שלאחר זמן העיד ואמר 'בפני נכתב ובפני נחתם', אין הדבר מועיל, ואם נישאת לאחר על סמך גט זה, יוֹצִיא השני את אשתו, וְהַוָּלָד ממנו מַמְזֵר מדרבנן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא סובר שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, הולד ממזר, וכיון שתקנת חכמים היתה שיאמר נוסח זה בשעת נתינת הגט, והוא לא עשה כן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר, כיון שאמר לאחר זמן בפני נכתב ובפני נחתם, הועילה עדותו לענין זה שלא יהיה הולד ממזר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה כדי שתהיה מותרת להנשא אפילו לכתחילה, יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה – יטול השליח את הגט מיד האשה, וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, ועל כל פנים מבואר בברייתא שדי בכך שנתינת הגט תהיה 'בפני שנים', וכדברי רבי יוחנן.

מביאה הגמרא מעשה בענין הבאת גט בחוץ לארץ: רַבִּי חָנִין מִשְׁתָּעִי – היה מספר מעשה זה, רַב כַּהֲנָא אַיְיתֵּי גִּיטָּא – הביא גט, וְלָא יְדַעְנָא אִי מִסּוּרָא לִנְהַרְדְּעָא אִי מִנְּהַרְדְּעָא לְסוּרָא – ואיני יודע אם היה זה מהעיר סורא לעיר נהרדעא, או מנהרדעא לסורא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָמַר לֵיהּ – בא רב כהנא לפני רב ושאלו, צְרִיכְנָא לְמֵימַר – האם צריך אני לומר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, לָא צְרִיכַת – אינך צריך לומר כן, מאחר וסורא ונהרדעא הם מקומות קרובים, ושיירות מצויות ביניהם, ואין חשש שלא יימצאו עדים לקיום החתימות שבגט, וְאִי עֲבַדְתְּ – ומכל מקום אם תאמר כו', אַהֲנֵית – תועיל בכך, דְּאִי אָתֵי בַּעַל וּמְעַרְעֵר – שאם לאחר זמן יבוא הבעל ויערער על כשרות הגט, ויאמר שחתימות העדים שבו מזויפות, לֹא מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ – לא נשגיח בדבריו ולא נצריך קיום נוסף לגט, אך אם לא היה מעיד ואומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', היה ערעורו של הבעל מועיל, והיתה האשה צריכה להביא עדים המכירים את חתימות העדים שבגט.