מסכת גיטין, פרק א, שיעור 7

משנה

הָאוֹמֵר לשלוחיו, תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וְכן אם אמר תנו שְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, אִם רָצָה לַחֲזֹר בִּשְׁנֵיהֶן [-בכל אחד משניהם], יַחֲזֹר, כיון שכל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה ושטר השחרור ליד העבד, לא זכו בהם, ולא חלו הגירושין או השחרור, ויכול לחזור בו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רק בְּגִיטֵי נָשִׁים יכול הוא לחזור בו, אֲבָל לֹא בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, והטעם לכך, לְפִי שֶׁזָּכִין לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – ניתן לזכות עבור האדם גם שלא מדעתו, ולכן אף על פי שהעבד לא מינה את שלוחו של הבעל להיות שלוחו לקבלת הגט, מכל מקום השליח זוכה עבור העבד בשטר השחרור אף שלא בידיעתו, ומיד כשהגיע השטר ליד השליח זכה בו העבד ויצא לחירות, ושוב אין האדון יכול לחזור בו, וְאֵין חָבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו – אי אפשר לעשות עבור האדם שליחות שהיא לחובתו, שלא מרצונו, ולכן אין השליח יכול לזכות את הגט עבור האשה כל זמן שלא מינתה אותו לשלוחה לקבלת הגט, וכיון שלא חלו עדיין הגירושין, יכול הבעל לחזור בו. ומבארים חכמים מדוע שחרור העבד הוא זכות עבורו, שֶׁהרי אִם יִרְצֶה האדון שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי, ונמצא שאין לעבד כל רווח מעבדותו, שהרי אפילו מזונות אין האדון חייב לתת לו. ואילו גירושי האשה הם חובה, לפי שאם ירצה הבעל שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי, שהרי כל בעל חייב מן התורה במזונות אשתו.

אָמַר לָהֶן רבי מאיר לחכמים, והרי יש אופן שבו גם אתם תודו ששחרור העבד נחשב 'חוב' עבורו, וממילא אין השליח יכול לזכות עבורו את שטר שחרורו, והיינו באופן שהאדון כהן, וַהֲלֹא הוּא [-האדון] פּוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַתְּרוּמָה, שהרי כל זמן שהוא עבד כהן יכול הוא לאכול תרומה בכל מקום, ואף אם האדון לא יתן לו מזונות, יוכל לקבל מאחרים מאכלים של תרומה, שהוא מותר בהם, ואילו לאחר שיצא לחירות נאסר הוא באכילת תרומה. אָמְרוּ לוֹ חכמים, הרי כל מה שהעבד אוכל בתרומה הוא מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָינוֹ של האדון, שהוא כהן, ואם כן יכול האדון למוכרו לישראל ויפסל בכך מאכילת תרומה גם שלא מדעתו ומרצונו [כלומר, גם אם יברח העבד למקום שבו לא יוכל האדון לשחררו בעל כרחו, הרי יכול הוא להוציאו מרשותו בעל כרחו על ידי שימכרנו לישראל, ויפסל מאכילת תרומה], ונמצא אם כן שאין העבדות זכות לו, כיון שאפילו את אכילת התרומה יכול האדון להפסיד לו, וכיון שכך נחשב השחרור כזכות עבורו, ומיד כשבא גט שחרורו ליד השליח זוכה הוא בו עבורו, ויוצא לחירות.

גמרא

שנינו במשנה, 'שזכין לו לאדם שלא בפניו'. הגמרא מבארת עתה שיש אופנים שבהם אין אפשרות לזכות לאדם אחר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַתּוֹפֵס ממון של הלוה לְבַעַל חוֹב – עבור המלוה, בְּמָקוֹם שֶׁהוּא חָב לַאֲחֵרִים, כלומר, מפסיד הוא בכך לבעלי חובותיו האחרים של הלוה, שמחמת תפיסתו לא ישארו נכסים ביד הלוה לשלם את כל חובותיו, לֹא קָנָה המלוה את הממון שתפס עבורו הלה, ואף שעבור המלוה זו זכות, ויכול אדם לעשות עבור חבירו מעשה בתורת שליחות כאשר זו זכות עבורו, הרי עבור המלוים האחרים זו חובה, ואין אדם יכול להיעשות שליח לזכות לחבירו כאשר יש בכך הפסד לאחרים. וְאִם תֹּאמַר שיש להקשות על כך ממִשְׁנָתֵינוּ, שבה מבואר שיכול השליח לזכות בשטר השחרור עבור העבד, על אף שבכך הוא גורם הפסד לאדון, ומוכח לכאורה שרשאי האדם לעשות מעשה בתורת שליחות עבור אדם שיש לו זכות בכך, הגם שבכך הוא גורם הפסד לאדם אחר. אין זו קושיא, כיון שכָּל הָאוֹמֵר לשון 'תְּנוּ', כְּאוֹמֵר לשון 'זְכוּ' דָּמִי – הוא נחשב, והרי זה כאילו אמר לו האדון בפירוש שיזכה עבור העבד בשטר השחרור, ובאופן כזה, שהאדון עצמו רוצה בכך, בודאי יכול השליח לזכות בשטר השחרור עבור העבד.

מסיים הרי"ף: שַׁמְעִינָן מִינָּה – יש ללמוד מכך שאמר רבי יוחנן שאין אדם יכול לתפוס למלוה באופן שהוא חייב לאחרים, שאין תפיסתו מועילה, שֶׁהַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חָב לַאֲחֵרִים, קָנָה, ואף על פי שהוא עצמו אינו נושה בלוה מאומה, יכול הוא לתפוס מנכסי הלוה עבור המלוה, אף שלא שלחו המלוה לכך, כיון שזכין לאדם אף שלא בידיעתו, והרי זה כאילו שלחו לתפוס עבורו.