מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 15

אגב הדין שהוזכר לעיל, לגבי אותם שלשה חודשים שצריכה האשה להמתין לאחר שהתגרשה, קודם שתינשא לאחר, מביאה הגמרא את המחלוקת בנידון זה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, מֵאֵימָתַי מוֹנִין שלשה חודשים לְגֵט, רַב אָמַר, מִשְּׁעַת נְתִינָה של הגט, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מִשְּׁעַת כְּתִיבָה. מסייעת הגמרא לדברי שמואל, תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שנינו בברייתא כדברי שמואל, הַמַּשְׁלִישׁ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ – הכותב גט לאשתו ומוסרו לשמירה ביד אדם שלישי, וְאָמַר לו, אַל תִּתְּנוּ לָהּ את הגט אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים, מִשֶּׁנָּתְנוּ לָהּ – כשנתן לה השליש את הגט לאחר שלשה חודשים, והתגרשה בו, מֻתָּר לה לִינָּשֵׂא מִיָּד, ואינה צריכה להמתין שלשה חודשים נוספים, וּלְגֵט יָשָׁן אֵין חוֹשְׁשִׁין – אין כאן חשש פסול של 'גט ישן', שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְיַיחֵד עִמָּהּ לאחר כתיבת הגט, ואילו פסולו של גט ישן הוא באופן שלאחר כתיבת הגט, קודם נתינתו, התייחדו האיש והאשה, ובאופן זה אנו חוששים שמא בא עליה, וכשתלד לאחר זמן יאמרו שגיטה קודם לבנה, והיינו שהתעברה בהיותה גרושה, ולפי האמת לא התגרשה אלא לאחר זמן, אך חשש זה אינו שייך כאן, מאחר ולא התייחדו לאחר כתיבת הגט והשלשתו. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.

כפי שהתבאר במשנתנו, גט מוקדם, והיינו שנחתם לאחר שעבר יום כתיבתו, פסול. הגמרא מבררת עתה האם גם שטר כתובה מוקדם פסול: אָמַר שְׁמוּאֵל, שטר כְּתוּבָּה, כְּמַעֲשֵׂה בֵּית דִּין דַּמְיָא – דינו דומה לדין שטר שכותבים בית דין לאחר שפסקו את הדין, מַה שטר מַּעֲשֵׂה בֵּית דִּין, נִכְתָּבִין בַּיּוֹם וְנֶחֱתָמִין בַּלַּיְלָה, כיון שמשעה שנפסק הדין על ידי הדיינים יש קול ופרסום לדבר, ואף אם לא נחתם השטר עד הלילה, אין בזה חשש שטר מוקדם, אַף כְּתוּבָּה, נִכְתֶּבֶת בַּיּוֹם וְנֶחְתֶּמֶת בַּלַּיְלָה, והיא כשרה, כיון ששעבוד הכתובה שמתחייב הבעל לאשתו הוא משעה שנכנסה עמו לחופה, ולכן גם אם לא נחתמה הכתובה עד הלילה, יש לה קול ופרסום כבר ביום, בעת שנכתבה, ולכן אין בזה פסול של כתובה מוקדמת.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: כְּתוּבָּתֵיהּ – כתובתו דְּחִיָּיא בַּר רַב, אִכְּתִיב בִּימָמָא וִאִיחְתִּים בְּלֵילְיָא – נכתבה ביום ונחתמה בלילה, הֲוָה רַב הָתָם – והיה שם רב, באותו מקום, וְלָא אָמַר לְהוּ וְלָא מִידִי – ולא אמר להם דבר על כך. מבררת הגמרא, לֵימָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ – שמא נוכיח ממעשה זה שרב סובר כשיטתו של שמואל, ששטר כתובה מוקדם כשר. דוחה הגמרא, לֹא – אין ראיה ממעשה זה שגם רב מכשיר שטר כתובה מוקדם, כיון שעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן הֲווֹ – באותו מעשה היו עסוקים בענין כתיבת שטר הכתובה מהיום, שבו כתבו את הכתובה, ועד הלילה, שבו נחתמה הכתובה, וְתַנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק, לֹא שָׁנוּ ששטרות ממון המוקדמים פסולים, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, אֲבָל אם היו עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, ומתוך כך נמשך הזמן עד שהגיע הלילה, וחתמו העדים על השטר, כָּשֵׁר, וכיון שאפילו שטרות ממון כשרים באופן זה, גם שטר כתובה כשר, ולכן לא אמר להם רב דבר, אך יתכן שבאמת יסבור רב ששטר כתובה שנכתב ביום ונחתם בלילה באופן שלא היו עסוקים באותו ענין, פסול.

אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אָמַר הבעל לַעֲשָׂרָה בני אדם, כּוּלְּכֶם כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, נחלקו אמוראים באופן כתיבת הגט על פי ציווי זה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁנַיִם מתוך אותם עשרה צריכים לחתום בגט מִשּׁוּם עֵדִים, וְכוּלָּן – וכל השאר חותמים בגט מִשּׁוּם תְּנַאי – מחמת שהתנה בכך את עשיית הגט, שכולם יחתמו בו, אך אין חתימותיהם של השמונה נחשבים כעדות, אלא רק כקיום תנאו של אותו אדם. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, כּוּלָּן צריכים לחתום מִשּׁוּם עֵדִים. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין דברי רבי יוחנן לבין דברי רבי שמעון בן לקיש, והרי לדברי שניהם צריכים כל העשרה לחתום על הגט. מבארת הגמרא, באופן דְחָתִים בֵּי תְּרֵי מִינַּיְיהוּ בְּיוֹמֵיהּ – שחתמו שנים מהם באותו יום שנכתב הגט, וְהָנָךְ – ואילו אותם שמונה הנותרים, חתמו על הגט מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים, לְשיטת רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר שאותם שמונה חותמים רק מִשּׁוּם קיום התְּנַאי של הבעל, הרי הגט כָּשֵׁר, שהרי השנים הראשונים, שרק הם נחשבים כעדי הגט, חתמו בו ביום. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר שכל העשרה חותמים בגט מִשּׁוּם עֵדִים, הרי הגט פָּסוּל, כיון שחלק מעדי הקיום של הגט לא חתמו בו ביום, והרי זה גט מוקדם, שכתיבתו קדמה לחתימתו. אִי נָמֵי – אופן נוסף שיהיה בו חילוק ביניהם, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא אֶחָד מֵהֶן – מאותם שמונה, קָרוֹב לבעלי הדין, אוֹ פָּסוּל לעדות. מַאן דְּאָמַר – לדעת רבי יוחנן שהשמונה הנותרים חותמים רק מִשּׁוּם תְּנַאי, הרי הגט כָּשֵׁר, ואין חסרון בכך שאחד מתוך השמונה הוא קרוב או פסול, שהרי חתימתו אינה משמשת כעדות על הגט, אלא רק כקיום רצונו של הבעל. וּמַאן דְּאָמַר – אבל לדעת רבי שמעון בן לקיש, שאמר שכל העשרה חותמים מִשּׁוּם עֵדִים, הרי הגט פָּסוּל, כדין כל עדות שנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול, שאפילו היו כת של מאה עדים, עדות כולם מתבטלת, ואף כאן, כיון שחתמו על הגט עשרה בתורת עדים, ונמצא אחד מהם פסול לעדות, כולם בטלים.

פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שרק שנים חותמים משום עדים, וכל השאר חותמים רק משום קיום התנאי.

דין נוסף: מִיחְתַּם לְכַתְּחִלָּה – אם חתמו בתחילה, בתוך שתי החתימות הראשונות, עד קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, לדעת רבי יוחנן [שהלכה כמותו] שרק שנים חותמים בתורת עדים, והשאר חותמים משום תנאי, אָמְרֵי לָהּ – יש אומרים שהגט כָּשֵׁר, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שהגט פָּסוּל. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקת, אָמְרֵי לָהּ כָּשֵׁר, כיון דתְּנַאי הוּא, כלומר, כיון שאין הכל חותמים בתורת עדים, אלא רק שנים, אין צורך שדוקא שתי החתימות הראשונות יהיו של העדים הכשרים, והאחרונות של התנאי, אלא כל שנים מתוך עשרת החותמים על הגט יכולים לשמש כעדים, והשאר יהיו לשם תנאי, כיון שמסתבר שהיתה כוונתו למנות את הכשרים כעדים, ואת הפסולים כחותמים לתנאי בעלמא. וְאָמְרֵי לָהּ פָּסוּל, אף שבאמת לגבי גט אשה אין כל חסרון, מכל מקום פסלו חכמים גט זה, מחשש שמא אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא – יטעו ויבואו להחליף בין גט אשה לשטרות ממון, ויחשבו שכשם שגט אשה כשר באופן זה, כך גם שטרות ממון כשרים בעדות של קרובים או פסולים [ואמנם חשש זה שייך גם בגיטי נשים, שיבואו להכשיר קרובים או פסולים, ונקטה הגמרא 'שטרות דעלמא' לומר שגם בשטרות ממון יבואו להכשיר קרובים או פסולים (רמב"ן)].