מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 20

שנינו במשנה, 'הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וקטן, וסומא ועובד כוכבים' וְכוּ'. מבררת הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן דין זה לגבי שׁוֹטֶה וְקָטָן, כיון דְּלָאו בְּנֵי דֵּעָה נִינְהוּ – שאין הם בני דעת, ואינם יכולים להיעשות שליחים למסירת הגט לאשה, עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נָמֵי – וכן מובן דין זה לגבי עובדי כוכבים, כיון שלָאו בְּנֵי כְּרִיתוּת נִינְהוּ – אינם בתורת גיטין, ואין אדם יכול להיעשות שליח לדברי שאינו יכול לעשותו עבור עצמו. אֶלָּא סוּמָא, אַמַּאי לֹּא – מדוע הוא פסול מלהיות שליח להולכת הגט מיד הבעל ליד האשה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יוֹסֵף, הָכָא – כאן, במשנתנו, בְּחוּצָה לָאָרֶץ עַסְקִינָן – מדובר בשליח המביא גט מחוץ לארץ לארץ ישראל, דְּבָעֵי לְמֵימַר – שצריך הוא לומר בעת מסירת הגט לאשה 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם', וְכיון שהוא סומא, לֹּא מָצֵי אָמַר – אינו יכול לומר, שהרי לא היה יכול לראות את הכתיבה והחתימה.

וְשַׁמְעִינָן מִינָּה – ויש ללמוד מטעם זה שאמרה הגמרא, דְּפָתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא – שאם היה רואה בזמן כתיבת הגט וחתימתו, ואחר כך התעוור, דְּמָצֵי אָמַר – שיכול הוא להעיד ולומר עתה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, דְּכָשֵׁר הוא לְהָבִיא אֶת הַגֵּט מחוץ לארץ, ויאמר בעת מסירתו בפני נכתב ובפני נחתם [ואף שאמרו במשנה 'פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח', ומשמע שרק מחמת שחזר ונתפתח כשר הוא למסירת הגט, אין זה בדווקא, אלא אגב האופנים של חרש ושוטה נקטה המשנה גם בסומא אופן זה, אך באמת גם אם לא חזר ונתפתח, כיון שבשעת כתיבת הגט וחתימתו היה רואה, ויכול הוא להעיד ולומר בפני נכתב ובפני נחתם', הרי הגט כשר]. וְדָיֵיק – והוסיף לדייק כן רַב אַשִׁי מִדְּקָתָּנֵי – מכך ששנינו במשנתנו 'זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת כָּשֵׁר', וְלָא קָתָנֵי – ולא אמרה המשנה 'כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת כָּשֵׁר', שְׁמַע מִינַּהּ – יש ללמוד מכך שיש מי שסופו בפסול, והיינו סומא, ומכל מקום הוא כשר, אם היתה תחילתו בכשרות. ורק לגבי החסרון של מי שאינו בן דעת, יש צורך שתהא תחילתו וסופו בדעת.

אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין הָעֶבֶד הכנעני נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט אִשָּׁה מִיַּד בַּעֲלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִדּוּשִׁין, ואין אדם יכול להיעשות שליח לדבר שאין בכוחו לעשותו לעצמו.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ב ה"ו), עָבַר וְקִבֵּל, כלומר, אם נהגו שלא כדין, ומינתה האשה עבד כנעני כשליח לקבל לה את גיטה מיד בעלה, ואכן קיבל העבד את הגט עבורה, האם בדיעבד חלו הגירושין. והשיב על כך רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, מַעֲשֶׂה הָיָה שמינתה אשה עבד כנעני כשליחה לקבל את גיטה, וְכֹהֶנֶת הֲוָת – והיתה אותה אשה כהנת, שלאחר שמתגרשת נפסלת על בעלה, ואינו יכול להחזירה, וְלֹא חָשׁוּ חֲכָמִים אפילו מִשּׁוּם רֵיחַ הַגֵּט, כלומר, לא זו בלבד שלא החשיבו זאת כקבלת גט בכשרות, המחשיב אותה כגרושה, אלא לא חששו אפילו ל'ריח הגט', שזהו כינוי לגט שאינו מועיל לגירושין, אך פוסל הוא את האשה לכהונה, כגון המגרש את אשתו וכותב לה 'הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם', שאינה מגורשת ממנו, אך נפסלה לכהונה משום שיש בכך 'ריח הגט', ואילו בנידוננו אין זה אפילו ריח הגט, ומותרת לכהונה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נִרְאִין דְּבָרִים, שֶׁהָעֶבֶד הכנעני מְקַבֵּל גֵּט לַחֲבֵירוֹ מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, כלומר, נעשה הוא שליח לחבירו לקבל גט שחרור מאדונו של חבירו, אֲבָל לֹּא – אינו נעשה שליח עבור חבירו המשועבד לאותו אדון שלו, לקבל גט שחרור מִיַּד רַבּוֹ שֶׁלּוֹ, והיינו כיון שכדי שיזכה העבד בגט השחרור שמזכה לו רבו, יש צורך שיצא הגט מתחת רשותו של רבו לרשות העבד או שלוחו, ובאופן שנותן את גט השחרור ליד עבד אחר השייך לו עצמו, הרי זה כאילו לא יצא הגט מרשות האדון כלל, שהרי יד העבד כיד רבו, ורק אם מסר את גט השחרור ליד עבד של אדון אחר, חל השחרור, כיון שיצא הגט מרשותו ליד רשות העבד, המשועבד לאדון אחר, ולא אליו. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר – אם הקשה לך אדם בלחש קושיא זו, שהרי שָׁנִינוּ בברייתא, הָאוֹמֵר לְשִׁפְחָתוֹ, לאחר שנתן לה גט שחרור, הֲרֵי אַתְּ נשארת שִׁפְחָה, וְרק וְלָדֵךְ יהיה בֶּן חוֹרִין, כלומר, תזכי בגט השחרור עבורו, אִם אכן הָיְתָה עוּבָּרָהּ – מעוברת באותה שעה, זָכְתָה לוֹ, ויצא הולד לחירות, ומוכח שעל אף שהאשה וולדה שייכים לאותו אדון, יכול הוא לתת לאשה את הגט שתזכה בו עבור וולדה. מתרצת הגמרא, הָא מַנִּי – כדעת מי נשנתה ברייתא זו, כדעת רַבִּי הִיא, דְּאָמַר, הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ, קָנָה – זכה העבד באותו חצי, ונמצא שחציו עבד וחציו בן חורין, וְאף שכאן היה ניתן לומר שהעובר נחשב כבריה בפני עצמה, ולא כחצי מגוף האשה, קָסָבַר – סובר רבי שעוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ (הוּא), כלומר, אינו נחשב כאדם בפני עצמו, אלא כאחד מאבריה של אמו, וְנַעֲשָׂה אותו אדון שנתן לה גט שחרור כדי שתזכה עבור העובר, כְּמִי שֶׁהִקְנָה לָהּ אֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ, שהועילו מעשיו להוציא לחירות חלק מגופה, ואף כאן הועילו מעשיו לשחרר את העובר.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵיתָא לְהָא דְּרַבִּי – ואין הלכה כדברי רבי בענין זה, כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר לְקַמָּן – כמו שיבואר להלן (פרק רביעי).