שנינו במשנה, 'וְאִם אָמַר לוֹ טוֹל לִי מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְכוּ' לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כָּאן שָׁנָה רַבִּי – במשנה זו לימד אותנו רבי דין שאינו כתוב במפורש, והוא, שאֵין הַשּׁוֹאֵל חפץ מחבירו רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל את החפץ לאדם אחר, וְלֹא הַשּׂוֹכֵר חפץ מחבירו רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר, ומחמת כן אין השליח רשאי לשלוח אדם אחר שיטול במקומו את החפץ של הבעל מיד האשה, כיון שאין רצונו שיהיו כליו ביד אחרים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן, הלכה זוֹ, אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתָהּ, ולא הוצרך רבי להשמיענו כאן דין זה, אֶלָּא החידוש במשנתנו הוא שלא זו בלבד שאין לו רשות לשלוח אדם אחר ליטול את החפץ, אלא זִימְנִין דַּאֲפִילוּ גִּיטָּא נַמִּי לָא הֲוֵי – לפעמים אפילו הגט עצמו אינו חל, ואין האשה מגורשת, מחמת שעבר על דעת הבעל, כיון שבכך נַעֲשָׂה הבעל כְּאוֹמֵר לוֹ לשליח אַל תְּגָרְשֶׁנָּה אֶלָּא בַּבַּיִת, ועבר על דעתו וְגֵרְשָׁהּ בָּעֲלִיָּה, או שאמר לו אַל תְּגָרְשֶׁנָּה אֶלָּא בְּיד יָמִין וְגֵרְשָׁהּ בִּשְׂמֹאל, שעל אף שדברים אלו אינם מעכבים ואינם שייכים לעיקר הגירושין, מכל מקום כיון שאמר זאת הבעל לשליח כתנאי בשליחותו, ועבר על תנאו, נמצא שלא נתן לה את הגט בשליחות הבעל, ואינה מגורשת.
מבארת הגמרא מדוע רק לפעמים אינה מגורשת, ובמה נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – לדברי הכל, הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ – באופן שאמר הבעל לשליח 'טוֹל לִי מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ גֵּט זֶה', וְשָׁלַח הַשָּׁלִיחַ את הגֵּט בְּיַד אַחֵר, וְהָלַךְ אוֹתוֹ הָאַחֵר, וְנָפְקַת אִיתְּתָא לְאַפֵּיהּ – ויצאה האשה לפניו, וְיָהֲבָא לֵיהּ חֵפֶץ – ונתנה לו תחילה את החפץ, וְהָדַר שַׁקְלָא מִינֵּיהּ גִּיטָּא – ואחר כך נטלה ממנו את הגט, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּגִיטָּא מְעַלְּיָיא הוּא – לדברי הכל זהו גט טוב, כיון שבפועל עשה השליח השני את השליחות כפי שהתנה הבעל, שתחילה נטל ממנה את החפץ ואחר כך נתן לה את הגט, ואף על פי שאין רצון הבעל שיהא פקדונו ביד אדם אחר, מכל מקום אין הגט נפסל בכך. כִּי פְּלִיגֵי הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ – ומחלוקתם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש היא באופן שאמר הבעל לשליח שְׁקוֹל מִינַּהּ חֵפֶץ וְהָדַר הַב לָהּ גִּיטָּא – טול ממנה את החפץ ואחר כך תתן לה את הגט, וְאָזַל אִיהוּ – והלך השליח וְיָהֵיב גִּיטָּא – ונתן לה תחילה את הגט, וְהָדַר שָׁקַל מִינַּהּ חֵפֶץ – ורק אחר כך נטל ממנה את אותו חפץ, רַבִּי יוֹחָנָן פּוֹסֵל בּוֹ – בשליח הראשון, כיון שעבר על דעת הבעל ולא עשה את הדברים בסדר שאמר לו, ואין רצונו של הבעל שישאר החפץ ביד אשתו, שהיא חשובה בעיניו כְּ'אַחֵר', לְאַחַר ששלח שליח לגרשה, וְכָל שֶׁכֵּן שהוא פוסל בִּשְׁלוּחוֹ של השליח. ולכן אמרה המשנה שלא ישלחנו ביד אחר, שמא יטעה במסירת סדר הדברים, או שמא השליח השני לא ידקדק בעשיית הדברים כסידרם, ויפסל הגט. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַכְשִׁיר אפילו בִּשְׁלוּחוֹ של השליח, כיון שהוא סובר שסדר הדברים של הבעל לא היה בדווקא, וְכָל שֶׁכֵּן שהוא מכשיר בּוֹ – בשליח הראשון, ואמרה המשנה שלא ישלחנו ביד אחר רק מחמת שאין רצונו של הבעל שיהא פקדונו ביד השליח השני. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּדברי רַבִּי יוֹחָנָן.
משנה
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, שצריך הוא להעיד בשעת נתינת הגט ולומר בפני נכתב ובפני נחתם, וְחָלָה השליח, ואינו יכול ללכת ולמסור את הגט לאשה, עוֹשֶׂה – ממנים בֵּית דִּין שָׁלִיחַ נוסף, וּמְשַׁלְּחוֹ – השליח הראשון משלח את הגט ביד השליח השני, וּבשעת מינוי השליח השני אוֹמֵר השליח הראשון לִפְנֵיהֶם – לפני בית דין בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. ואֵין הַשָּׁלִיחַ האַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶּׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֶלָּא אוֹמֵר בעת מסירת הגט רק 'שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי', ואנו סומכים על בית דין שעשו את הדבר כראוי, ושמעו מהשליח הראשון שאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
גמרא
שנינו במשנה, 'אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם'. מדייקת הגמרא, מִדְּקָתָּנֵי – מכך ששנינו במשנה לשון 'אֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן', וְלָא קָתָּנֵי – ולא אמרה המשנה 'אֵין הַשָּׁלִיחַ הַשֵּׁנִי', שַׁמְעִינָן – משמע מכך, דִּשְׁלִיחַ הַשָּׁלִיחַ, אִם חָלָה גם הוא, מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – יכול גם הוא למנות שליח נוסף, שלישי, וְכֵן הלאה עַד כַּמָּה שְׁלוּחִים.
מוסיפה הגמרא ומדייקת: וּמִדְּקָתָּנֵי – ומכך ששנינו במשנה שהשליח האחרון אוֹמֵר 'שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי', ולא רק השליח השני אומר כן, שַׁמְעִינָן – משמע מכך, דְּכָל חַד מִינַּיְיהוּ – שכל אחד מאותם שליחים, לָא מְשַׁוֵּי – אינו יכול למנות את השָׁלִיחַ הנוסף, אֶלָּא בְּבֵית דִּין.
