מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 33

משנה

המשניות הבאות מבארות את דינו של גט שנשלח לאשה, וקודם שהגיע לידה – ביטלו הבעל.
אדם הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְקודם שהגיע הגט ליד האשה הִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ – הלך הבעל לדרכו ופגש את השליח [והחידוש הוא שדין זה הוא אפילו שלא רדף אחריו בכוונה, אלא פגשו במקרה], אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ, וְאָמַר לוֹ בעצמו או על ידי שלוחו, גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל [והחידוש באופן הראשון הוא שאף על פי שלא התכוון לרדוף אחריו, אנו מאמינים לו שכוונתו לבטל את הגט באמת, ואין אומרים שאילו היה רוצה לבטלו ודאי היה רודף אחרי השליח, ואם כן זו ראיה שכוונתו רק לצער את האשה, אלא הגט בטל].

אופן נוסף: קָדַם הבעל והלך אֵצֶל אִשְׁתּוֹ קודם שבא השליח להביא לה את הגט, אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ, וְאָמַר לָהּ גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לָךְ [-אלייך] בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל, ואף שלא הודיע זאת לשליח. וְאִם אמר כן מִשֶּׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ, אין בדבריו כלום ואֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ, שהרי היא כבר מגורשת.

גמרא

הגמרא מבררת עתה באילו לשונות ניתן לבטל את הגט: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אמר הבעל לשליח או לאשה על הגט ששלח 'בָּטֵל הוּא', או 'אִי אֶפְשִׁי בּוֹ', דְּבָרָיו קַיָּימִין – הרי זו לשון המועילה לבטל את הגט, כיון שמשמעות לשון זו היא שיהא הגט בטל. אבל אם אמר 'פָּסוּל הוּא', או שאמר 'אֵינוֹ גֵּט', לֹא אָמַר כְּלוּם, שהרי בלשון זו אינו אומר אמירה של ביטול, אלא מוציא עליו שם פסול, וכיון שבאמת הגט כשר אין בדבריו כלום.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, וְאָמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – ויש אומרים ששנינו כן בברייתא, אם אמר הבעל גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל, וְלֹא יַתִּיר, וְלֹא יַעֲזִיב, וְלֹא יְשַׁלֵּחַ, וְלֹא יְגָרֵשׁ, יְהֵא חֶרֶס, יְהֵא כְּחֶרֶס, בכל אחת מלשונות אלו דְּבָרָיו קַיָּימִין, והגט בטל, כיון שאמר את דבריו בלשון שמשמעותה היא ביטול הגט בדיבור זה, מכאן ואילך. אבל אם אמר גט זה אֵינוֹ מוֹעִיל, אֵינוֹ מַתִּיר, אֵינוֹ מַעֲזִיב, אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ, אֵינוֹ מְגָרֵשׁ, חֶרֶס הוּא, כְּחֶרֶס הוּא, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאין כאן אמירה היוצרת ביטול, אלא הרי הוא כאומר שעתה הוא כן, והרי אין האמת כן, ונשאר הגט בכשרותו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אם אמר הבעל 'הֲרֵי הוּא חֶרֶס', מַהוּ – מה דינו, כלומר, האם משמעות לשון זו שהמציאות היא כך, שאינה מועילה לבטל את הגט, או שזו היא לשון יצירת ביטול, המועילה לבטל את הגט. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, מַאי שְׁנָא – במה שונה וחלוקה אמירה זו, מִלשון 'הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ', או 'הֲרֵי הוּא הֶפְקֵר', שמצאנו בכמה מקומות שהן לשונות המועילות, ומוכח שזו לשון שמשמעותה עשיית הדבר, ומועילה גם בביטול הגט.

אגב דין ביטול גט, מביאה הגמרא את דין ביטול מתנה: אָמַר רָבָא בַּר אֵיבוּ, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מְקַבֵּל מַתָּנָה, שֶׁאָמַר לְאַחַר שֶׁבָּאת מַתָּנָה לְיָדוֹ, מַתָּנָה זוֹ מְבֻטֶּלֶת, תִּבָּטֵל, אִי אֶפְשִׁי בָּהּ, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שלשונות אלו הן לשונות עתיד, ואין אפשרות לבטל מתנה לאחר שכבר זכה בה, והרי היא שלו. אבל אם אמר לשון 'בְּטֵלָה הִיא', או 'אֵינָהּ מַתָּנָה', דְּבָרָיו קַיָּימִין, כיון שלשון זו היא הודאה שמתחילתה היתה המתנה בטילה, והרי זו הודאת בעל דין המועילה כמאה עדים [ואף שהתבאר לעיל שלגבי גט מועילה לשון 'בטל הוא', ובגט הרי יש צורך שיאמר לשון עתיד, ביארה הגמרא שלשון 'בטל הוא' יכולה להשתמע גם על העבר וגם על העתיד, ולגבי גט אנו אומרים שאמר את הלשון המועילה בגט, והיינו לשון עתיד, ואילו לגבי מתנה אמר את הלשון המועילה במתנה, והיינו לשון עבר.

אָמַר אַבַּיֵּי, נְקִיטִינַן – כך מקובל בידינו להלכה, שְׁלִיחַ מַתָּנָה – שליח שנשלח לתת מתנה, הרי הוא כִּשְׁלִיחַ הַגֵּט. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָּה – לגבי איזה דין אנו אומרים שדין שני השליחים שוה. ומבארת, לְגבי הכלל של הוֹלֵךְ לָאו כִּזְכִי, כלומר, שאם אמר נותן המתנה לשליח 'הולך' מתנה זו לפלוני, אין השליח יכול לזכות במתנה עבור אותו אדם, וכל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל יכול הנותן לחזור בו, והרי זה דומה לשליח הבעל להוליך את הגט לאשה, שאינו יכול לזכות את הגט לאשה, מאחר והגירושין הם חוב לה [ואין הנידונים דומים לגמרי, שהרי לגבי גט החסרון הוא כיון שהגירושין עצמם הם חוב עבורה, ולכן גם אם יאמר הבעל לשליח בפירוש שיזכה לה בגט, אינו יכול לעשות כן. ואילו במתנה החסרון הוא מחמת לשון 'הולך', שאינה כ'זכה', אך אם יאמר הנותן לשליח בפירוש שיזכה במתנה לאותו אדם, היה יכול לזכות בה עבורו. וכוונת הגמרא לדמות את האופן שבו אמר הנותן לשון 'הולך', לכל שליחות גט, שאין שייכת בה זכיה (ר"ן)].

הגמרא חוזרת לדון בגט שביטלו הבעל קודם שהגיע ליד האשה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, גֵּט שֶׁבִּטְּלוֹ הבעל, ועתה נמלך בדעתו ורצונו לגרשה, האם חוֹזֵר הבעל וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, כיון שהביטול לא היה לגבי הגט עצמו, אלא לגבי השליחות, וכיון שהגט עדיין כשר, יכול הוא לגרש בו, אוֹ שאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, כיון שהביטול הוא לגבי הגט עצמו, שכוונתו לבטל את הציווי הראשון שלו, של כתיבת הגט לשמה, והרי זה כאילו לא נכתב הגט לשמה, ופסול. רַב נַחְמָן אָמַר, חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ, כיון שהביטול הוא רק לגבי השליחות, ולא לגבי הגט עצמו [ובגמרא מבואר שרב ששת חולק וסובר שאינו חוזר ומגרש בו]. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן, שחוזר ומגרש בו, כיון שאת הגט עצמו אי אפשר לבטל, מאחר וכבר נכתב לשמה, ואפילו אם יאמר בפירוש שמבטלו אין בכך כלום, אלא הביטול הוא רק לגבי השליחות, ואם אחר כך ממנה שליח חדש, או שמגרשה בעצמו, הגט כשר וחלים גירושיו.