שיעור 6, מסכת מגילה, פרק ראשון

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת תענית בענין זה של ימי הפורים: תְּנָן הָתָם – שנינו שם, במסכת תענית (טו:), כָּל הַכָּתוּב – כל אותם ימים האמורים בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית, דְּלֹא לְמִסְפַּד בְּהוֹן – שאסור להספיד בהם, לְפָנָיו – ביום שלפני אותו יום, גם כן אָסוּר להספיד, מחשש שיבואו להספיד גם באותו יום. וּלְאַחֲרָיו – אבל ביום שאחריו, מֻתָּר להספיד. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, בין לְפָנָיו וּבין לְאַחֲרָיו אָסוּר להספיד. ואותם ימים המוזכרים במגילת תענית דְּלֹא לְהִתְעַנָּאָה – שאסור להתענות בהם, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מֻתָּר להתענות. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, לְפָנָיו אָסוּר להתענות, וּלְאַחֲרָיו מֻתָּר. וְהָאִידְנָא – ובזמנינו בָּטְלָה מְגִלַּת תַּעֲנִית, ומותר להספיד ולהתענות בכל הימים המוזכרים במגילה זו, לְבַד מֵחֲנֻכָּה וּפוּרִים, וְתַרְוַיְהוּ – ושניהם, חנוכה ופורים, 'דְּלֹא לְמִסְפַּד' כְּתִיב בְּהוּ בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית – נאמר במגילה זו שאין להספיד בהם, הִלְכָּךְ – ולכן, לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם נַמִּי [-גם כן] אָסוּר (בתענית ו)בְּהֶסְפֵּד, כְּרַבִּי יוֹסֵי, האוסר בין לפניהם ובין לאחריהם. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בִּדְלָא לְהִתְעַנָּאָה – לגבי איסורי תענית, שסובר רבי יוסי שאסור להתענות לפניהם, מִכְּלָל – ומשמע מדברי רבי יוחנן הללו, דִּבְדְלָא לְמִסְפַּד כְּתַנָּא קַמָא סְבִירָא לֵיהּ – שלגבי איסור הספד הוא סובר שהלכה כתנא קמא, דְּאָמַר, רק ביום שלְפָנָיו אָסוּר להספיד, אבל לְאַחֲרָיו מֻתָּר, אֲפִילוּ הֲכִי כְּרַבִּי יוֹסֵי עַבְדִינָן – אף על פי כן אנו פוסקים הלכה כרבי יוסי, שבין לפניו ובין לאחריו אסור בהספד. והטעם לכך, דְּהָא רַב אַשִׁי קָאָמַר – שהרי רב אשי אמר בענין זה, כָּל שֶׁלְּאַחֲרָיו – כל יום שלאחר אותו יום המוזכר במגילת תענית, אָסוּר בְּהֶסְפֵּד, וּבְתַעֲנִית מוּתָּר, וְהָא כְּרַבִּי יוֹסֵי אִיתֵיהּ – ודברי רב אשי הללו הם כשיטת רבי יוסי, דְּאִי תַּנָּא קַמָא – כי הרי לשיטת תנא קמא לֵית לֵיהּ אַחֲרָיו אָסוּר כְּלָל – אינו אוסר כלל את הימים שלאחריו, בין בהספד ובין בתענית, וכיון שנקט רב אשי כשיטת רבי יוסי, אנו פוסקים כן להלכה, הִלְכָּךְ – ולכן, חֲנֻכָּה, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו אָסוּר בְּהֶסְפֵּד. וּלְגַבֵּי פּוּרִים, בְּנֵי י"ד, והיינו בני הערים הפרזים, אֲסוּרִין נַמִּי בְּט"ו בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, וכפי שהתבאר שיום ט"ו אסור מצד עצמו בהספד ותענית, וּבְי"ג, שהוא לבני הפרזים היום ש'לפניו', אָסוּר בְּהֶסְפֵּד לְחוּדֵיהּ, ומותר בתענית, והיינו כדעת תנא קמא לענין היום שלפניו. וּבְנֵי ט"ו, והם בני הערים המוקפות חומה, אֲסוּרִין בְּתַרְוַיְהוּ – בי"ד ובט"ו בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, וכפי שהתבאר שיום י"ד אסור מצד עצמו בתענית והספד בכל מקום, וּבְט"ז אָסוּר בְּהֶסְפֵּד, מדין יום ש'לאחריו', ומותר בתענית, וכפי שאמר רב אשי.

הגמרא מביאה ברייתא בענין קריאת המגילה בפורים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים [והיינו אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יהושע, פנחס, אלקנה, עלי, שמואל, גד, נתן, דוד, שלמה, עידו, מיכיהו בן ימלה, עובדיה, אחיה השילוני, יהוא בן חנני, עזריה בן עודד, חזיאל, אליעזר בן דודו, הושע, עמוס, מיכה, אמוץ, אליהו, אלישע, יונה בן אמיתי, ישעיה, יואל, נחום, חבקוק, צפניה, אוריה, ירמיה, יחזקאל, שמעיה, ברוך, נריה, שריה, מחסיה, חגי, זכריה, מלאכי, ומרדכי בלשן. ושנים נוספים שאינם ידועים לנו (רש"י)] וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת [שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר], נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, ובכל נבואותיהם לֹא פָּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲפִילוּ אוֹת אַחַת, חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה, שזו מצוה מדברי הנביאים שאינה כתובה בתורה, ותיקנוה מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

מבררת הגמרא, מַאי דָּרוּשׁ – מה היתה דרשת הנביאים שמחמת כן ראו צורך לתקן את קריאת המגילה בפורים. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, דרשו הם קַל וָחוֹמֶר, וּמַה על יציאה מֵּעַבְדוּת לְחֵרוּת, והיינו יציאת מצרים, אוֹמְרִים שִׁירָה בחג הפסח, על יציאה מִמָּוֶת לְחַיִּים לֹא כָּל שֶׁכֵּן שיש לומר שירה. תמהה הגמרא, אִם כֵּן, שהנס של פורים גדול יותר מהנס של יציאת מצרים, הַלֵּילָא נַמִּי נֵימָא – נאמר גם הלל בפורים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הטעם שאין אומרים הלל בפורים, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה עַל נֵס הֲנַעֲשֶׂה בְּחוּץ לָאָרֶץ, והרי נס פורים היה במלכות פרס. תמהה הגמרא על כלל זה, מַתְקִיף לָהּ [-הקשה על כך] רַב נַחְמָן, וַהֲרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּנֵס הֶעָשׂוּי בְּחוּץ לָאָרֶץ הוּא, בארץ מצרים, וְאף על פי כן קָאַמְרֵי הַלֵּלָא – אנו אומרים הלל על נס זה. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי יציאת מצרים, הטעם הוא כִּדְתַנְיָא – כפי ששנינו בברייתא, עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ ישראל לָאָרֶץ, הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר בָּהֶן שִׁירָה, ולכן אומרים שירה על יציאת מצרים, הגם שהיתה בחוץ לארץ. אבל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, לֹא הֻכְשְׁרוּ כָּל הָאֲרָצוֹת לוֹמַר בָּהֶן שִׁירָה, ולכן אין אומרים הלל על נס פורים. מביאה הגמרא תירוץ נוסף: רַב נַחְמָן אָמַר, קְרִיאָתָהּ של המגילה, זוֹ הִיא הַלֵּילָא – זהו ה'הלל' המתאים ליום זה, ולכן אין אומרים את פרקי ההלל שבתהילים.

מביאה הגמרא תירוץ אחר על עיקר הקושיא: מַתְקִיף לָהּ רָבָא – הקשה רבא על עיקר שאלת הגמרא, מדוע אין אומרים הלל בפורים כפי שאומרים בפסח, מִי דָּמִי – וכי ניתן לדמות את שני הניסים זה לזה, בִּשְׁלָמָא הָתָם – מובן טעם אמירת ההלל בפסח על יציאת מצרים, כיון שניתן לומר את הפסוק (תהילים קיג א) 'הַלְּלוּ עַבְדֵי ה", כיון שביציאת מצרים נעשו ישראל עבדי ה', וְלֹא עַבְדֵי פַּרְעֹה, כפי שהיו קודם לכן. אבל הָכָא – כאן, בפורים, מַאי נֵימָא – מה נאמר, וכי נוכל לומר 'הַלְּלוּ עַבְדֵי ה" וְלֹא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, והרי אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנָן – עדיין אנו עבדי אחשורוש, שהרי באותו נס רק ניצלו ישראל ממיתה, אך נשארו משועבדים למלכות פרס, ולא יצאו לחירות, הִלְכָּךְ – ולכן לֹא אַמְרִינָן הַלֵּלָא – אין אומרים הלל בְּפוּרִים.

הגמרא מביאה עתה דינים שונים בענין מגילת אסתר: אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן יָפוֹ, שמותיהם של עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, וְתיבת 'עֲשֶׂרֶת' שלאחריהם, בָּעֵי לְמֵמְרִינְהוּ – צריך הקורא לאומרם בִּנְשִׁימָה אַחַת. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שצריך לאומרם בנשימה אחת. ומבארת, כֻּלְּהוּ בַּהֲדָדֵי נְפַק נִשְׁמָתַיהוּ – כל אותם עשרה בנים יצאה נשמתם יחד.

אָמַר רַבִּי יוֹנָה, אָמַר רַבִּי זֵירָא, האות וָא"ו דְּוַיְזָתָא, צָרִיךְ לְמִמְתְּחֵיהּ בִּזְקִיפָה – צריך למתוח את ראשה הכפוף, ולזוקפו כלפי מעלה. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בכך, כיון שכֻּלְּהוּ בְּחָדָא זְקִיפָא אִזְדַּקִיפוּ – כולם נתלו כאחד, על אותו העץ, זה למטה מזה.

אָמַר רַבִּי יוֹנָה בַּר פַּפָּא, דָּרַשׁ רַבִּי שִׁילָא אִישׁ כְּפָר תְּמַרְתָא, כָּל הַשִּׁירוֹת כֻּלָּן האמורות בתורה, כגון שירת הים ושירת דבורה, כתובות כעין אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי אָרִיחַ, כלומר, 'אריח' הוא חצי לבינה, וכך הַחֵלֶק הֶחָלָק שבשירה הוא כפול מהחלק הכתוב, והחלק הכתוב שבשורה האחת מונח בחלקו על גבי הַחֵלֶק הֶחָלָק שבשורה שתחתיה, כמו שעושים בנין המתקיים, שכל לבינה מונחת מקצתה על חברתה ומקצתה באויר, חוּץ מִשִּׁירָה זוֹ של עשרת בני המן, שֶׁהִיא אָרִיחַ עַל גַּבֵּי אָרִיחַ וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי לְבֵנָה, הַחֵלֶק הֶחָלָק מעל הַחֵלֶק הֶחָלָק, והמילים הכתובות עשויות זו על גב זו, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּקוּמָה לְמַפַּלָתָן של הרשעים, וכמו שאבנים המונחות זו על גב זו בשוה ואינן משתלבות זו בזו, אינן מתקיימות.

סְלִיקוּ לְהוּ מְגִלָּה נִקְרֵאת