מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ג

פרק ג, משנה א: כל הצלמים של הגויים אסורים בהנאה, ואפילו שהם נעבדים רק יום אחד בשנה, ולרבי מאיר אפילו אם אין ידוע שהם נעבדים, חוששים למיעוט הנעבדים, וכולם אסורים. ולחכמים האיסור הוא רק בצלם שיש בידו מקל או צפור או כדור, שזהו סימן לכך שהוא נעבד. ולרבן שמעון בן גמליאל אפילו אם יש בידו דבר אחר, כמו אבן או קיסם, זהו סימן לכך שהוא נעבד, ואסור בהנאה.
משנה ב: המוצא צלם שבור, מותר הוא בהנאה, כיון שיש כאן שתי ספיקות, שמא לא נעבד מעולם, ושמא ביטלוהו בשבירתו. אבל אם מצא צורת יד או צורת רגל, אסור, כיון שדרכם לעשות צורות כאלו ולעובדם, ואין זה נחשב כשברי צלמים.
משנה ג: המוצא כלים שיש עליהם ציורי עבודה זרה, הרי אלו אסורים, ויוליכם לאיבוד בים המלח. ולרבן שמעון בן גמליאל זהו רק בכלים מכובדים או בינוניים, אבל בכלים מבוזים, כמו קדרות, אין כוונתם לשם עבודה זרה, והכלים מותרים. ולרבי יוסי אינו צריך להוליכם לים המלח בדוקא, אלא שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים, אך חכמים אוסרים כיון שהפירורים נעשים זבל ומשביחים את השדות.
משנה ד: מרחץ שהניחו בו לאחר בנייתו צורת עבודה זרה, אינו נאסר, כיון שהמרחץ היה שם תחילה. ועוד, שאין המרחץ נעשה לכבוד העבודה זרה, אלא להיפך, הצלם נעשה כקישוט למרחץ. ועוד, שכיון שאין זה דרך כבוד לאותו צלם, הרי אין זו דרך עבודה זרה כלל, אלא דרך נוי וקישוט, ואינו אוסר.
משנה ה: אף על פי שסתם עבודה זרה אסורה בהנאה, אם עבדו הגוים הרים וגבעות וכדומה, אינם נאסרים בהנאה. והציפויים שעל גביהם, לדעת תנא קמא אסורים, ולרבי יוסי הגלילי מותרים. אמנם אשירה, על אף שהיא עץ המחובר לאדמה, אסורה היא, כיון שניטעה על ידי אדם.
משנה ו: מי שהיה לו כותל משותף עם בית שהוא עבודה זרה, ונפל הכותל, אסור לו לבנותו, אלא כונס ארבע אמות לתוך קרקעו, ובונה שם את הכותל שלו. ואם היה מקום הכותל חציו שלו וחציו של עבודה זרה, מרחיק ארבע אמות מסיום השטח של העבודה זרה, שזהו שלש אמות מסיום מקום עמידת הכותל שנפל. וכיון שאותו כותל שימש כעבודה זרה הרי אבניו עציו ועפרו מטמאים כשרץ, במגע ולא במשא. ולדעת רבי עקיבא מטמאים כנדה, במגע ובמשא.
משנה ז: בית שנבנה מתחילה לשם עבודה זרה, אסור בהנאה מיד. בית שהיה קיים, והוסיפו בו צבע או ציורים או חידוש אחר לשם עבודה זרה, ולא עבדוהו, מסיר את החידוש, והחידוש אסור והבית מותר. בית שהכניסו לתוכו עבודה זרה לזמן מסוים, ואחר זמן הוציאוה משם, הבית מותר.
אבן שנחצבה מההר כדי לשמש כבסיס לעבודה זרה, אסורה מיד. אבן שהיתה חצובה, וצבעה וציירה או חידש בה דבר לשם עבודה זרה, מסיר את אותו חידוש, והחידוש אסור והאבן מותרת. העמיד על האבן עבודה זרה לזמן מסוים, והסיר את אותה עבודה זרה, האבן מותרת.
אשירה שניטעה מתחילה לשם עבודה זרה, אסורה מיד. היה העץ נטוע, וחתך את ענפיו כדי לעבוד את הענפים שיגדלו אחר כך, וצמחו ענפים חדשים, נוטלם והם אסורים, ושאר העץ מותר. העמיד עבודה זרה תחת העץ, לדעת תנא קמא העץ אסור, עד שיסיר את אותה עבודה זרה, ואז יהיה העץ מותר. ולדעת רבי שמעון אין העץ נאסר כלל מחמת עבודה זרה המונחת תחתיו.
משנה ח: אסור לשבת בצל האשירה, אף שאינו יושב תחת ענפיה, ואם עבר וישב בצילה שלא מתחתיה, אינו נטמא. אך אם עבר תחת ענפיה, נטמא, מחמת שהעץ מאהיל עליו ועל תקרובת העבודה זרה שדרכה להמצא שם. אך אם היה נוף האשרה נוטה לרשות הרבים ומאהיל שם, אינו מטמא, כיון שבאופן זה לא גזרו חכמים טומאה. ומותר לזרוע בצל האשירה ירקות בימות הגשמים, שאז אין כל תועלת בצל של האשירה, אך לא בימות הקיץ, שאז הצל מועיל לירקות. ואת החזרת אסור לזרוע אפילו בימות הגשמים, כיון שהצל מועיל לה תמיד. ולדעת רבי יוסי אין לזרוע גם שאר ירקות בימות הגשמים, כיון שעלי האשירה נושרים ונעשים זבל, ומשביחים את הזרעים [אך לדעת חכמים הנזק של הצל גדול מהתועלת של העלים הללו].
משנה ט: נטל האדם עצים מהאשירה, הרי הם אסורים בהנאה. ואם עבר והסיק בהם תנור, אם היה זה תנור חדש, כיון שגמר מלאכתו נעשה בעצי איסור, נאסר התנור כולו, ויש לשוברו. ואם היה זה תנור ישן, די בכך שיצננוהו מהחום שנעשה בעצי איסור, ומותר להשתמש בו. ואם עבר ואפה פת באש הבוערת בעצי איסור, הפת אסורה. התערבה הפת בככרות אחרים, הכל אסור בהנאה, ואין הככר של האיסור בטלה ברו. ולדעת רבי אליעזר די בכך שיוליך לים המלח את שווי אותו ככר של איסור, אך חכמים סוברים שאין פדיון כזה מועיל בעבודה זרה, אלא הכל אסור. נטל מהאשירה חתיכת עץ של אורגים, אסור בהנאה. ואם ארג בו בגד, הרי הבגד אסור בהנאה. ואפילו אם התערב בבגדים אחרים, והם התערבו בבגדים אחרים של היתר, הכל אסור. ולדעת רבי אליעזר גם כאן יכול הוא להוליך את דמי הבגד לים המלח, והכל מותר. אך לדעת חכמים אין פדיון כזה מועיל לעבודה זרה, אלא הכל אסור.
משנה י: גוי הנוהג בעבודה זרה שלו מנהג בזיון, כגון שנטל מהאשירה קיסמים להדלקת אש, או שחתך את הענפים הלחים שלה, או שנטל ממנה מקל או שרביט, או אפילו עלה אחד, הרי זה נחשב שביטלה, ומותרת היא בהנאה. ואם שייפה והחליקה, אם עשה כן לצורכה, לייפותה, אין זה ביטול, אך אם עשה זאת לצורך עצמו, ליטול את הנסורת שלה, הרי זו בטלה.