מסכת עדיות, פרק א, משנה יג

משנה יג: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה, אֵינוֹ יָכוֹל. בַּת חוֹרִין, אֵינוֹ יָכוֹל. לִבָּטֵל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוּ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי:

משנה יג: משנתנו ממשיכה בהבאת הנידונים שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. ומשנתנו עוסקת בעבד כנעני, שהיה שייך לשני שותפים או יותר, ואחד מהם שחררו והוציא את חלקו לחירות: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד כנעני וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, כיון שאחד מהשותפים בו שחררו, הרי הוא עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ השני, שלא שחררו, יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ, כלומר, והרי הוא בן חורין לעצמו יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ – פסקתם את הדין באופן שאין לרבו כל הפסד, כי אמנם מצד דיני העבדות כך ראוי, שכשם שבזמן ששייך העבד לשני בני אדם ישתעבד בו כל אחד יום אחד, כך כאשר חציו בן חורין ראוי שיעבוד את רבו יום אחד ויהיה ברשות עצמו יום אחד, וְאילו אֶת העבד עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם, כי לענין נישואיו של אותו אדם יש קלקול בדבר, לִשָּׂא שִׁפְחָה כנענית אֵינוֹ יָכוֹל, מחמת שחציו בן חורין, האסור בשפחה, ולישא בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל, משום צד העבדות שבו, האסור בבת ישראל, לִבָּטֵל – ואם תאמר שאכן לא ישא אשה ויתבטל מפריה ורביה, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", אֶלָּא, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ השני, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ גם הוא בֶן חוֹרִין, אך אינו צריך להפסיד את דמיו, אלא צריך העבד לשלם לאותו אדון את דמיו, וכיון שכעת אין לעבד ממון כלל, וְכוֹתֵב העבד לרבו השני שְׁטָר חוב עַל חֲצִי דָמָיו, וכאשר יהיה לו ממון ישלם לרבו את דמי חציו. וחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.