מסכת פסחים, פרק א, שיעור 1

מסכת פסחים – פרק ראשון

מצוות עשה מן התורה על כל אדם להשבית את החמץ מרשותו בי"ד בניסן קודם שיגיע זמן איסורו, שנאמר בתורה (שמות יב טו) 'אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם', ו'ביום הראשון' האמור כאן הוא יום י"ד בניסן, קודם שחיטת הפסח, שבאותו זמן עדיין לא חל עדיין איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', ומוטל על האדם להשבית את החמץ. חכמים הוסיפו ותיקנו שיבדוק כל אדם את ביתו קודם לכן בחורים ובסדקים, שמא יש חמץ במקום שאינו ידוע לו. פרק זה עוסק בדיני בדיקת ושריפת חמץ.

משנה

אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר – בלילה שלפני י"ד בניסן, בּוֹדְקִין אֶת הבית מן הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר, כדי שלא ישאר חמץ בביתו ויעבור עליו משום (שמות יג ז) 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ', ומשום (שם יב יט) 'שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם' [ויש מפרשים שטעם הבדיקה הוא מחשש שימצא האדם בימי הפסח גלוסקאה נאה, ויבא לאוכלה (תוספות)]. וְכָל מָקוֹם שֶּׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ – מקומות בביתו של האדם שאין דרך להכניס שם חמץ אפילו במקרה, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. שואלת המשנה, וּבַמֶּה אָמְרוּ – ולגבי מה אמרו חכמים שיש לבדוק 'שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַרְתֵּף' [וכמו שיבואר בסיום משנתנו], והרי לכאורה מרתף הוא מקום שאין מכניסים בו חמץ, ואינו צריך בדיקה. משיבה המשנה, דין זה נאמר במרתף שהוא מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, וכגון מרתף יין, שלפעמים יורד השמש באמצע הסעודה להביא יין נוסף, ופת בידו, ויש לחשוש שמא הניח את הפת בין החביות, והשאירה שם.

עתה מביאה המשנה את עיקר הנידון של אותם 'שתי שורות' שיש לבדוק במרתף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הבודק מרתף של יין [שמכניסים בו לפעמים חמץ], כאשר החביות מונחות בשורות הסדורות זו על גב זו, צריך לבדוק שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של חביות עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף, כלומר, את כל החביות החיצוניות, בין אם הן פונות כלפי הפתח ובין אם הן פונות כלפי התקרה, אבל אינו צריך לבדוק את החביות הפנימיות, שמאחוריהן [ולכן, אם יש לו אלף חביות יין סדורות בשורות של עשר לאורך ועשר לרוחב בגובה עשר שורות, בודק את כל החביות הפונות כלפי הפתח, שהן מאה חביות, וכן את כל החביות העליונות, שהן מאה חביות, וכיון שיש עשר חביות פינתיות שהן גם עליונות וגם פונות כלפי הפתח, נמצא שבסך הכל בודק מאה ותשעים חביות]. וּבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בודק רק את שְׁתֵּי השׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת, שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת כלומר, בודק רק בחביות הפונות כלפי הפתח, ורק את שתי השורות העליונות שבהן [ובדוגמא הנזכרת לעיל, שיש לו אלף חביות, בודק רק עשרים חביות, העשר שהן גם מול הפתח וגם עליונות, ועשר העליונות שאחריהן].

גמרא

שנינו במשנה, 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ'. מבררת הגמרא, מַאי – מה פירוש לשון 'אוֹר' האמורה כאן. ומביאה הגמרא שני ביאורים: רַב הוּנָא אָמַר, נַגְהֵי – אור, וְרַב יְהוּדָה אָמַר, לֵילֵי – לילה. אמנם אף לרב הונא אין הכוונה לאור יום ממש, אלא דְּכוּלֵּי עַלְמָא – לדברי הכל, בֵּין לְרַב הוּנָא ובֵין לְרַב יְהוּדָה, 'אוֹר' האמור כאן אוּרְתָּא – לילה הוּא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואינם חולקים לענין הדין, אלא מַר כִּי אַתְרֵהּ וּמַר כִּי אַתְרֵהּ – כל אחד פירש את לשון 'אור' כפי שהיו קוראים במקומו ל'לילה', בְּאַתְרֵיהּ [-במקומו] דְּרַב הוּנָא, קָרוּ ללילה בשם נַגְהֵי, וְאילו בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָרוּ לו 'לֵילֵי'.

שואלת הגמרא, וְתַנָא דִּידָן – והתנא של משנתנו, מַאי טַעֲמָא לֹא תָּנֵי – מדוע לא שנה לשון 'לֵילֵי', שהיא לשון ברורה יותר, ושנה לשון 'אור' שהיא לשון שניתן לטעות בה (מאירי). משיבה הגמרא, לִישְׁנָא מְעַלְּיָא נָקַט – תפס התנא לשון צחה ומהודרת יותר, של 'אור'. ומבארת הגמרא מהיכן יש ללמוד שראוי לחזר אחר לשון מכובדת, דְּכך אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגּוּנֶה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב את לשונו והוסיף שְׁמוֹנָה אוֹתִיּוֹת המיותרות לכאורה, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגּוּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי ציווי ה' לנח להכניס בעלי חיים לתיבה (בראשית ז ח) 'מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה', ולא אמר בקיצור 'מן הבהמה הטמאה', כדי שלא להוציא דבר מגונה. [ואמנם בכל התורה נכתב לשון טומאה, כיון שעדיף לִשְׁנוֹת בדרך קצרה וברורה מאשר להאריך, ורק במקום אחד האריכה התורה בלשונה כדי ללמדנו שיש עדיפות ללשון זו, ולכן במקום שאין בכך אריכות יש להשתמש בלשון נקיה (גמרא, רש"י)].

ראיה נוספת לכך, וְתָאנָא דְבֵי – וכך שנו בבית מדרשו של רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לְעוֹלָם יְסַפֵּר [-ידבר] אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, והראיה לכך, שֶׁהֲרֵי בְּזָב, קְרָאוֹ הכתוב 'מֶרְכָּב', לשון רכיבה, שנאמר (ויקרא טו ט) 'וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא', וְאילו בְּאִשָּׁה, שאין דרך צניעות לומר בה לשון רכיבה, קְרָאוֹ 'מוֹשָׁב', שנאמר (שם טו כג) 'וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב'. וְאוֹמֵר – ויש ללמוד שלא רק התורה נהגה כן, אלא אף החכמים בלימודם צריכים לבחור לשון נקיה, שנאמר (איוב טו ה) 'וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים', כלומר, שיש לאדם לבחור לשון חכמה, וזו לשון נקיה. וְאוֹמֵר – ועוד יש ללמוד שאף בדיבור בעניני העולם יש לאדם להקפיד על לשון נקיה, שנאמר (שם לג ג) 'וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ', לשון נקיה וברורה. ואמנם 'לילה' אינו לשון מגונה, ואף לא לשון שיש בה חסרון כבוד, אך יש ללמוד מכאן שדרך החכמים לחזר אחר לשון צח ונקי. ועוד, כיון שזו המילה הראשונה במסכת נקט התנא לשון 'אור' שהיא מהודרת ביותר, וכמו שנאמר (תהילים קיט קל) 'פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר'.

הגמרא מביאה מעשים בענין זה של שמירה על לשון נקיה: הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דְּהֲווֹ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי – מעשה בשני תלמידים שהיו יושבים לפני רבי יהודה הנשיא, ושאלו שניהם את אותה שאלה, בשינוי לשון, חַד מהם אָמַר, מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין את הענבים בְּטָהֳרָה – בכלים טהורים, וּמוֹסְקִין את הזיתים אפילו בְּטֻמְאָה – בכלים טמאים, וְחַד אָמַר, מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה, וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה, ולא הזכיר לשון 'טומאה' [ובאמת הטעם הוא כיון שפירות מוכשרים לקבל טומאה רק לאחר שנגע בהם משקה, והמיץ היוצא מהענבים נחשב 'יין' ומכשיר את הענבים לקבל טומאה, ולכן בוצרים בטהרה. ואילו המיץ היוצא מהזיתים בעת המסיקה אינו נחשב שמן אלא לחלוחית בלבד, וכיון שאינם מוכשרים לקבל טומאה אין צורך למסוק בטהרה]. אָמַר רַבִּי, מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שנקט לשון נקיה, שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְאכן לֹא הָיוּ [-לא עברו אפילו] יָמִים מוּעָטִין, עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּמָנוּ – ומי הוא אותו תלמיד, רַבִּי יוֹחָנָן. [אף שאין גנאי בלשון 'טומאה', ומשתמשים בה תמיד בהלכות אלו, וגם מוטב לנקוט לשון קצרה מלהאריך בלשון, כאן היתה שאלתו שלא בדקדוק, כי משמעות לשון 'ומוסקין בטומאה' היא שיש למסוק דוקא בטומאה, ואין זה נכון, אלא רק שאין להקפיד על כלים טהורים, ובאופן כזה יש לדקדק ולהשתמש בלשון מכובדת יותר, שהיא גם מדוייקת יותר, וכמו שאמר רבי יוחנן 'אין מוסקין בטהרה'].