מסכת פסחים, פרק א, שיעור 6

הגמרא מבארת עתה את דיני הברכה על בדיקת חמץ: אָמַר רַב יְהוּדָה, הַבּוֹדֵק את החמץ, צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ קודם לכן ברכת המצוות. מבררת הגמרא, מַאי מְבָרֵךְ – מה הוא נוסח הברכה. ויש להקדים שלדברי הכל יש לברך בנוסח שהוא לשון עתיד, כיון שמברכים קודם הברכה [וכמו שיבואר להלן], רַב פָּפִּי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא אָמַר, מברך 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו עַל בִּעוּר חָמֵץ', כיון שאף נוסח זה משמעותו לשון עתיד. רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, לשון 'על ביעור חמץ' אין משמעה לשון עתיד, ולכן מברך 'בא"י אמ"ה אקב"ו לְבָעֵר חָמֵץ' [ונוסח זה לדברי הכל הוא לשון עתיד]. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שיש לברך 'עַל בִּעוּר חָמֵץ' [והטעם לכך, שבכל מצוה שיכולה להתקיים על ידי שליח, כגון כאן, אין השליח יכול לברך 'וציונו לבער חמץ', שהרי אינו מצווה לבער את החמץ של משלחו, ויצטרך לברך 'על ביעור', ולא רצו חכמים לתקן שני נוסחאות שונות לברכה אחת, ולכן בכל המצוות הללו מברכים בלשון 'על', וכן גם כן ב'על המילה' ו'על השחיטה'. אך במצוות שלא שייכת בהן שליחות מברכים ללא לשון 'על', כגון 'להניח תפילין', 'להתעטף בציצית' וכדומה].

מוסיפה הגמרא דין בענין הברכה: וּמִבָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְבָרוֹכֵי בְּרֵישָׁא וְהָדַר בָּדִיק – וצריך האדם לברך תחילה על המצוה, ואחר כך לבדוק, דְּכך אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׁיָּתָן – לפני עשייתן. מוסיפה הגמרא: אָמַר רַב חִסְדָּא, חוּץ מִן הַטְּבִילָה בִּלְבַד, שאינו מברך לפני הטבילה, אלא לאחריה. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שבטבילה מברכים לאחר המצוה. ומבארת, דְּאַכַּתִּי גַּבְרָא לֹא חֲזִי – כיון שהאדם עדיין אינו ראוי לברכה [והטעם יבואר להלן]. מסייעת לכך הגמרא: תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, טָבַל וְעָלָה, בַּעֲלִיָּתוֹ הוּא אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה'. מבאר הרי"ף: וּמְפָרְשֵׁי לָהּ רַבָּנָן – ופירשו רבותינו, דְּבִּטְבִילַת גֵר בִּלְבַד אָמַר – שדין זה נאמר רק לגבי טבילת גר, שקודם שטבל הרי הוא גוי ואינו יכול לברך, ולכן מברך הוא רק לאחר הטבילה. אֲבָל שְׁאָר חַיָּבֵי טְבִילוֹת, מְבָרְכִין תחילה וְאַחַר כָּךְ טוֹבְלִין. ואין לומר שאדם טמא הצריך לטבול אינו ראוי לברך, דְּהָא קַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו דין זה, נִדָּה, קוֹצָה לָהּ חַלָּתָהּ – מפרישה חלה מהעיסה, וּמְחַיְיבָא לְבָרוֹכֵי – וחייבת לברך 'לְהַפְרִישׁ חַלָּה', הרי שהיא רשאית לברך בעודה נדה, והוא הדין שיכולה היא לברך על הטבילה. וּתְנַן נַמִי – ושנינו כן במשנה אף לגבי איש (ברכות כא:), זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, צְרִיכִין טְבִילָה, והיינו טבילה שתיקן עזרא הסופר, ללימוד תורה ולתפילה. ויש לדייק, טַעֲמָא – טעם חיובם בטבילה הוא רק משום דְּהאיש רָאָה קֶרִי, וְהנדה פָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, הָא – אבל אם לֹא רָאָה הזב קֶרִי, וְלֹא פָּלְטָה הנדה שִׁכְבַת זֶרַע, אף שהוא טמא מחמת זיבתו והיא טמאה מחמת נידתה, מכל מקום קוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִין, וְאֵין צְרִיכִין טְבִילָה בשביל ללמוד ולהתפלל, כיון שלא תיקן עזרא טבילה לשאר טמאים, והוא הדין שיכולים הם לברך ברכת הטבילה קודם טבילתם.

שנינו במשנה, 'בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר' וְכוּ'. מבארת הגמרא את הטעם לכך, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין בּוֹדְקִין את החמץ, לֹא לְאוֹר הַחַמָּה, וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה, וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה – לפיד, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין רְאָיָה גמורה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – יש רמז לכך בפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב יט) 'שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם', וְאוֹמֵר (בראשית מד יב) 'וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא וגו' הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן', ובפסוק זה נאמרה לשון 'מציאה', כמו לגבי חמץ, ונוסף לכך לשון 'חיפוש', הרי שהמציאה היא על ידי חיפוש. וְאוֹמֵר (צפניה א יב) 'בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת', הרי שהחיפוש נעשה על ידי נרות [ואף אם נדחה ראיה זו, כי יתכן ששם הקל הקדוש ברוך הוא על ישראל ואמר שלא יחפש את עוונותיהם אלא בנר, שאורו חלש, ולא ייראו חטאיהם הקטנים], וְאוֹמֵר יש ללמוד כן מפסוק אחר (משלי כ כז) 'נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן', הרי שחיפוש נעשה על ידי נר, ואף חיפוש של חמץ צריך להיעשות על ידי נר.

מוסיפה הגמרא: וְאַכְסַדְרָה, שזהו מקום פתוח וגלוי לשמש, דְּנָפִישׁ נְהוֹרָה – שאורה גדול מאד, כיון שהשמש עצמה מאירה לתוכה, אם לא בדק בליל י"ד כתיקון חכמים, בּוֹדְקִין אוֹתָהּ אֲפִילוּ לְאוֹר הַחַמָּה, ואין צורך באור נר.

שנינו במשנה, 'כָּל מָקוֹם שֶּׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה' וְכוּ'. הגמרא מביאה ברייתא בענין מקומות שאין מכניסים בהם חמץ: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, חוֹרֵי הַבַּיִת – חורים שבקירות הבית, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, שאין דרך להניח שם דברים [ולהלן יבואר דין חורים שבאמצע גובה הכותל], וְגַג הַיָּצִיעַ, שהוא משופע לשני צידיו ואין מניחים עליו דברים, וְרֶפֶת בָּקָר, וְלוּלִין של תרנגולים [שאף אם היה שם חמץ, אכלוהו הבקר או התרנגולים], וּמַתְבֵּן – מחסן תבן, וְאוֹצְרוֹת – ומחסני יַיִן וְשֶׁמֶן, אֵין צְרִיכִין בְּדִיקָה, כיון שאין דרך להכניס שם חמץ.

מקשה הגמרא, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא אחרת, אוֹצְרוֹת יַיִן צְרִיכִין בְּדִיקָה. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בברייתא המצריכה בדיקה באוצרות יין, היינו בְּאופן שהאדם מִסְתַּפֵּק מֵהֶן – משתמש בהם לצורך סעודתו, ולפעמים הולך לשם השמש באמצע הסעודה להביא יין, ופתו בידו, ועשוי להשאירה שם.

תָּנֵי רַבִּי חִיָיא – שנה רבי חייא ברייתא זו, עָשׂוּ חכמים את דינם של אוֹצְרוֹת שֵׁכָר בְּבָבֶל, כְּדין אוֹצְרוֹת יַיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שצריכים בדיקה, בְּאופן שהאדם מִסְתַּפֵּק מֵהֶן לצורך סעודתו.

אָמַר רַב חִסְדָּא, בֵּי דָּגִים – אוצר של דגים, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, כיון שזהו מקום שאין מכניסים בו חמץ. מקשה הגמרא, וְהָתַּנְיָא בברייתא שאוצר של דגים צָרִיךְ בְּדִיקָה. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא על רב חסדא, הָא – דברי רב חסדא נאמרו בְּרַבְרְבֵי – באוצר של דגים גדולים, שכמות אכילתם קבועה, ואין מוסיפים מהם באמצע הסעודה, והרי זה מקום שאין מכניסים בו חמץ. הָא – ואילו דברי הברייתא עוסקים בְּזוּטְרֵי – באוצר של דגים קטנים, שלפעמים שולח האדם את שמשו באמצע הסעודה להביא דגים נוספים, ויתכן שישכח שם השמש את פיתו.

דינים נוספים בענינים אלו: אָמַר רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, בֵּי מִילְחֵי – אוצר של מלח, וּבֵי קִירִי – ואוצר של שעוה, צְרִיכִין בְּדִיקָה מחמץ, כיון שדרך ליטול באמצע הסעודה מלח לתיבול המאכלים, ושעוה להדלקת נרות.

אָמַר רַב פָּפָּא, בֵּי צִיבֵי – אוצר של עצים, וּבֵי תַּמְרֵי – ואוצר של תמרים, צְרִיכִין בְּדִיקָה, כיון שדרך ליטול משם עצים להסקה ותמרים לאכילה באמצע הסעודה.