מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 20

משנה

נאמר בפסוק (שמות יב ח) 'וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', משנתנו מבארת עתה באילו מיני ירקות יוצא האדם ידי חובת אכילת מרור: וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, לקיום מצוות אכילת מרור, בַּחֲזֶרֶת, וּבְעוּלְשִׁין, וּבְתַמְכָא, וּבְחַרְחֲבִינָא, וּבְמָרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח בֵּין כשהן לַחִין, ובֵין כשהן יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כשהן שְׁלוּקִין – מבושלים זמן רב, עד שנימוחו, וְלֹא כשהן כְּבוּשִׁין בחומץ, וְלֹא כשהן מְבֻשָּׁלִין, כיון שבכל אלו אין טעם מרור, ויש צורך שיטעם האדם את טעם המרור. וְכל המינים הללו מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת, שאם אכל מכל אחד מהם מעט, ובכולם יחד היה שיעור כזית, יצא ידי חובתו. וְיוֹצְאִין ידי חובה בין בלחין ובין ביבשים בַּאכילת הקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, אך לא בעלים, וכפי שיבואר בגמרא. וְיוצאים ידי חובה בִּדְמַאי – מרור של עם הארץ, שאין ידוע אם הפרישו ממנו תרומות ומעשרות, ואסרו חכמים לאוכלו, אמנם יוצאים בו ידי חובה כיון שיכול האדם להפקיר את נכסיו ולהיות עני, ובעניים לא גזרו חכמים איסור דמאי, וּבְמַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שהופרשה ממנו תרומת מעשר, וּבְמַעֲשֵׁר שֵׁנִי אפילו חוץ לירושלים, וְהֶקְדֵּשׁ, שֶׁנִּפְדוּ.

גמרא

הגמרא מבארת מה הם מיני הירקות שהובאו במשנה, שכשרים למרור: 'חֲזֶרֶת', היינו חַסָּא. 'עוּלְשִׁין', היינו הִנְדְּבִי. 'תַּמְכָא', אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, תְּמַכְתָּא שְׁמָהּ, ומבאר הרי"ף, וְקוֹרִין לָהּ בְּלָשׁוֹן עַרְבִי 'אַל שְׁלִים'. 'חַרְחֲבִינָא', אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, היינו אַצְוָותָא דְּדִיקְלָא – סיב הגדל סביבות הדקל. יֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ שזהו 'אַל קוּצְעִינָא', וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ שזהו 'אַל הַנְדְּקוֹקֵי'.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רָבִינָא, אַשְׁכְּחֵיהּ – מצאו לְרַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, דַּהֲוָה קָא מֵהֲדַר אַמְּרָרִיתָא – שהיה מחזר אחר עשב מר מאד, כדי לקיים בו מצוות מרור. אָמַר לֵיהּ רבינא, מַאי דַּעְתֵּיךְ – מה אתה סבור, שיש עדיפות לעשב זה מִשּׁוּם דִּמְרִירִין טְפֵי – כיון שהוא מר מאד, וְהָא אֲנָן – והרי אנו, במשנתנו, 'חֲזֶרֶת' תְּנָן – שנינו בראש מיני המרור את ה'חזרת', וְתַנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל – וכן שנו בבית מדרשו של שמואל את החֲזֶרֶת ראשונה במיני המרור, וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מִצְוָה לקיים את אכילת המרור בַּחֲזֶרֶת. וְאָמַר רָבָא, מַאי – איזה מין הוא החֲזֶרֶת, חַסָּא, והטעם שיש בכך הידור, כיון שנרמז בכך דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלָן – שריחם עלינו ה' וגאלנו ממצרים. וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, לָמָּה נִמְשְׁלוּ מִצְרַיִם לְמָרוֹר, כמו שנאמר (שמות א יד) 'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה', לוֹמַר לָךְ, מַה [-כשם ש]מָּרוֹר זֶה, והיינו החזרת המכונה חסא, תְּחִלָּתוֹ רַךְ, וְסוֹפוֹ קָשֶׁה – בסוף גדילתו מתקשה הקלח כעץ, אַף מִצְרַיִם, תְּחִלָּתָן רַךְ – בתחילה קירבו את אבותינו ברכות, וּלְבַסּוֹף קָשֶׁה – השתעבדו בהם בעבודה קשה. ומכל זה מוכח שעדיף להשתמש בחסא לשם מצוות מרור. אָמַר לֵיהּ רב אחא בריה דרבא לרבינא, הֲדַרִי בִּי – חוזרני בי, ואטול חסא לשם מרור.

שנינו במשנה, 'יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין'. אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁאנוּ אֶלָּא באכילת הקֶלַח, שיוצאים בו אף כשהוא יבש, אֲבָל עָלִין, אם הם לַחִין, אִין – אכן יוצאים בהם ידי חובה, אך אם הם יְבֵשִׁין, לֹא – אין יוצאים בהם ידי חובה.

משנה

בימות הפסח, אֵין שׁוֹרִין במים אֶת הַמּוּרְסָן – פסולת של הקמח לְצורך אכילת התַרְנְגוֹלִין, כיון שהמורסן יחמיץ, אֲבָל חוֹלְטִין – שורים אותו במים רותחים, כיון שרתיחתם מונעת אותו מלהחמיץ.

הָאִשָּׁה, לֹא תִּשְׁרֶה אֶת הַמּוּרְסָן במים כדי שֶׁתּוֹלִיךְ אותו בְּיָדָהּ לַמֶרְחָץ, לשפשף בו את גופה, כיון שהוא מחמיץ, אֲבָל שָׁפָה [-משפשפת] הִיא עַל בְּשָׂרָהּ את המורסן כשהוא יָבֵשׁ, ואף על פי שגופה רטוב מהמים.

לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּים וְיִתֵּן עַל מַכָּתוֹ בְּפֶסַח, לשם רפואה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת מחמת רטיבות הרוק שבפיו.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִמּוּץ לעולם, אף אם ירטיבום במים, הָאָפוּי, וְהַמְּבֻשָּׁל, וְחָלוּט שֶׁחֲלָטוֹ בְּרוֹתְחִין.

מקשה הגמרא, כיצד מנתה הברייתא את המְבֻשָּׁל כאחד מהדברים שאינם מחמיצים, והרי אַדְּמְבַשֵּׁיל לֵיהּ – עד שירתחו המים של הבישול, אַחְמוֹעֵי מִיחַמַּע – כבר יחמיץ מהמים הפושרים [ואין לומר שיכניס את הבצק כשהמים כבר רותחים, שהרי שנתה הברייתא אופן זה בפני עצמו, 'חלוט שחלטו ברותחין' (ר"ן)]. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, אָפוּי שֶׁבִּשְּׁלוֹ קָאַמְרִינָן – כוונת הברייתא למצה אפויה, שאפילו אם חזר ובישלה אינה באה לידי חימוץ לעולם.

תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קֶמַח, שֶׁנָּפַל דֶּלֶף [-טפטוף מים] עָלָיו, אֲפִילּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּץ. אָמַר רַב פָּפָּא, וְהוּא דְּעָבֵיד טִיף טִיף כְּנֶגֶד טִיף טִיף – ובתנאי שהטפטוף רצוף, ואין שהות בין טיפה לטיפה, שמתוך כך אין לו שהות להחמיץ.

אָמְרֵי דְּבֵי – אמרו בבית מדרשו של רַבִּי שֵׁילָא, 'וָתִיקָא' – מאכל של קמח שמבשלים אותו, שָׁרֵי – מותר הוא בפסח. מקשה הגמרא, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא, וָתִיקָא אָסוּר. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, הָא – הברייתא האוסרת להכין מאכל זה, עוסקת בְּמַיָּא וּמִלְחָא – כשעושים את התבשיל עם מים ומלח, שהוא עשוי להחמיץ, הָא – ואילו דברי רבי שילא נאמרו בְּמִשְׁחָא וּמִלְחָא – באופן שמכינים את המאכל עם שמן ומלח, דְּכֵיוָן דְּלֵית בָּהּ מַיָּא – שאין מים בתבשיל כלל, ואילו מִשְׁחָא – השמן שיש בו, 'מֵי פֵּירוֹת' הוּא, וּמֵי פֵּירוֹת אֵין מַחְמִיצִין, לכן אין חשש בהכנת מאכל זה בפסח. מבאר הרי"ף: פֵּרוּשׁ 'וָתִיקָא' היינו קֶמַח מְבֻשָּׁל בְּמַיִם וּמֶלַח.