מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 21

להבנת הדין הבא יש להקדים, שבזמן חז"ל היתה הדרך כאשר בישלו בקדירות ישנות, להניח במים קמח של קליות, והיינו תבואה שקלו אותה באש, שתשאב את הזוהמה שבקדירה. אָמַר מַר זוּטְרָא, לֹא לִימַחֵי אִינִישׁ קִדְרָא – לא ישים אדם בקדירה קִמְחָא דַּאֲבִישׁוֹנָא, והיינו קמח העשוי מקליות של תבואה לחה, כדי לשאוב את הזוהמה שבקדירה, דִּילְמָא לֹא בַּשִּׁיל שַׁפִּיר – שמא לא קלו את התבואה היטב, ונשאר חלק ממנה חי, וּכשיבשלו קמח זה במים אָתֵי – יבא הקמח לִידֵי חִמּוּץ. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'קִמְחָא דַּאֲבִישׁוֹנָא' היינו שַׁתִּיתָא דְּשִׁבּוֹלֵי רְטִיבְתָא – קליות של תבואה לחה.

אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא לִיחָרֵיךְ אִינִישׁ תַּרְתֵּי שִׁבּוֹלֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – לא יחרוך אדם בפסח שני שיבולים יחד, דִּילְמָא נַפְקֵי מַיָּא מֵהָא וְעַיְּילֵי בְּהָא – כיון שיש לחשוש שמא יצאו מים משיבולת אחת ויכנסו לשיבולת השניה, וְאַתְיָא – ותבוא אותה שיבולת לִידֵי חִמּוּץ. אָמַר לֵיהּ רָבָא, אִי הָכִי – אם כך, שאתה חושש לדבר זה, אֲפִילּוּ חֲדָא נַמִּי – אפילו שיבולת אחת לבדה ייאסר לקלות בפסח, שמא ייצאו ממנה מים, ויחזרו וייספגו בה, ותחמיץ. אֶלָּא אָמַר רָבָא, מים אלו היוצאים מהשעורים הקלויות, מֵי פֵּירוֹת נִינְהוּ [-הם], וּמֵי פֵּירוֹת אֵין מַחְמִיצִין. וְקַיְימָא לָן כְּרָבָא – ומקובל בידינו שהלכה כרבא, שאין חוששים לחימוץ במים אלו היוצאים מהשעורים הקלויות, ולכן מותר לקלותם אפילו כמה ביחד.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין לוֹתְתִין – אין רוחצים אֶת הַשְּׂעוֹרִין בְּפֶסַח, וְאִם לָתַת, אם נִתְבַּקְּעוּ השעורים מחמת המים שנבלעו בהם, אֲסוּרוֹת, כיון שבאופן זה בודאי הן ממהרות להחמיץ. ואם לֹא נִתְבַּקְּעוּ, מֻתָּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אף אם נתבקעו, שׁוֹרָן בְּחֹמֶץ, וְחֹמֶץ צוֹמְתָן – עוצר אותם מלהחמיץ. אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אלא אם נתבקעו, אסור לאוכלם. אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא, מה שאמר תנא קמא שאם נתבקעו אסורים, לֹא נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כָּל שהגיעו השעורים לשיעור כזה, שֶׁאִלּוּ היה מַנִּיחָן עַל פִּי הַבִּיב – כמין כלי נקוב המכונה 'בוביא', שקולים בו את התבואה, וְהֵם מִתְבַּקְּעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, זהו שיעור האוסר, כיון שזהו סימן לכך שהן ממהרות להחמיץ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, רק אם נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ נאסרים. מספרת הגמרא, עֲבַד שְׁמוּאֵל עוּבְדָּא – עשה שמואל מעשה בענין זה כפי שפסק ש'נִתְבַּקְּעוּ' היינו מַמָּשׁ, והתיר שעורים שלא התבקעו ממש, אף שהיו בשיעור שאילו הניחן על פי הביב היו מתבקעים.

מברר הרי"ף את ההלכה: וַאֲנָן – ואנו, כֵּיוָן דְּלֹא אִפְסִיקָא בְּהַאי מִילְּתָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – כיון שלא פסקה הגמרא בפירוש את ההלכה בענין זה, לֹא כְּמַר עוּקְבָא וְלֹא כִּשְׁמוּאֵל, עַבְדִינָן לְחוּמְרָא – אנו מחמירים בענין זה כְּמַר עוּקְבָא, שאם הגיעו לשיעור הראוי להתבקע, אסורים, והטעם שאנו מחמירים, דְּהַוְיָא לָהּ סְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא – כיון שזהו ספק באיסור תורה, וּסְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא לְחוּמְרָא.

מוסיף הרי"ף: וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאנו מחמירים מספק בשעורים הראויים להתבקע, היינו רק לְעִנְיַן מֵיכְלִינְהוּ לְהַנְהוּ שְׂעָרֵי בְּעֵינַיְיהוּ – לגבי אכילת שעורים אלו כמות שהם, בפני עצמם, אֲבָל אִי מִשְׁתַּכְּחֵי בַּהֲדֵי בִּשּׁוּלָא – אבל אם הם נמצאו בתוך תבשיל, וְלֹא נִתְבַּקְּעוּ ממש, כֵּיוָן דְּאִסּוּר תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ בְּמַשֶּׁהוּ רק דְּרַבָּנָן הִיא, לֹא אַסְרִינָן לֵיהּ לְהַהוּא בִּשּׁוּלָא דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בֵּיהּ תְּרֵי וּתְלָת שְׂעָרֵי – אין אוסרים את אותו תבשיל שנמצאו בו שנים או שלשה גרעיני שעורים, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְבַּקְּעוּ, וכִּשְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם דְּבאופן זה הַוְיָא לֵיהּ סְפֵיקָא דְּרַבָּנָן, וּסְפֵיקָא דְּרַבָּנָן לְקֻלָּא.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהֲלָכָה כִּשְׁמוּאֵל, שאם לא נתבקעו ממש מותרים הם אפילו באכילה, והטעם, כיון דְּמַר עוּקְבָא תַּלְמִיד דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו דְאֵין הֲלָכָה כְּתַלְמִיד בְּמָקוֹם הָרַב. וְעוֹד, דְּהָא עָבַד לֵיהּ שְׁמוּאֵל עוּבְדָּא – שהרי שמואל נהג למעשה כדבריו, וְאִי לַאו דְּקִים לֵיהּ דְּהָכִי הִלְכְתָא – ואם לא שהיה ברור לו שכך היא ההלכה, לֹא עָבִיד בָּהּ עוּבְדָּא – לא היה נוהג כן למעשה.

אָמַר רַב, אדם שהוא 'בַּעַל נֶפֶשׁ' לֹא יִלְתּוֹת – לא ישרה את התבואה במים בפסח, כְּלוֹמַר, 'בעל נפש' הוא מִי שֶׁמְּדַקְדֵּק עַצְמוֹ בְּמִצְוֹת, לֹא יִלְתּוֹת אֲפִלּוּ חִיטֵּי דִּשְׁרִירָן – אפילו חיטים קשות, מחשש לחימוץ. אָמַר רַב נַחְמָן, מַאן דְּצַיִּית לֵיהּ לְאַבָּא – לרב [וכינהו 'אבא' בלשון חשיבות], אָכֵיל נַהֲמָא בְּחוּבְשַׁיְהוּ – יאכל לחם [כלומר מצה] שאינה נקיה, כלומר, שלא ילתות את החיטים במים להסיר את הלכלוך. דְּבֵי – בביתו של רַב הוּנָא, לָתְּתֵי – היו לותתים את החיטים לפסח. וכן בֵּי רָבָה בַּר אֲבוּהָּ, לָתְּתֵי. פוסק הרי"ף את ההלכה למעשה: וְהָאִידְּנָא – ובזמנינו שָׁדְּרוּ מִמְּתִיבְתָּא – שלחו מהישיבה, דְאֵין אָנוּ בְּקִיאִין לִלְתּוֹת, הִילְכָּךְ לֹא שָׁרֵי לָן לְמִילְתָּת – ולכן אסור לנו ללתות תבואה לפסח. וַחֲלִיטָה נַמִי – ואף לגבי חליטה ברותחין, שהתבאר לעיל שאין העיסה מחמיצה בכך, לֵיכָּא בַּזְּמַן הַזֶּה מַאן דְּיָדַע לְמִיחְלָט – אין בזמנינו מי שיודע לחלוט כראוי, הִילְכָּךְ אָסוּר – ולכן אסור לחלוט עיסה ברותחין בפסח, מחשש לחימוץ.