מסכת שבועות, חזרה, פרק ד, יג – פרק ה, ד

משנה יג: כאשר משביע התובע את העדים יכול הוא להשתמש בלשון 'משביע אני עליכם', או 'מצוה אני עליכם בשבועה', או 'אוסרכם אני בשבועה', ובאופנים אלו מתחייבים הם בקרבן שבועה.
חיוב שבועת העדות הוא רק כאשר נשבע בשם ה' או באחד הכינויים, אך אם נשבע 'בשמים ובארץ', פטור. והמגדף את שם ה', או מקלל אביו ואמו, אם הזכיר את שם ה' חייב מיתה. ואם הזכיר כינוי, לרבי מאיר חייב ולחכמים פטור. המקלל את עצמו או את חברו, עובר בלאו. אמר התובע לעדים 'יככה אלוקים אם לא תעיד עבורי', או ששמע מי שקורא בתורה פרשת קללות ואמר לעד 'וכן יככה אלוקים אם לא תעיד לי', הרי זו לשון המחייבת קרבן שבועה. ואם אמר את דבריו בלשון הפוכה, כגון 'אל יכך אם תעיד עבורי', לרבי מאיר חייב, כיון שמכלל הן אתה שומע לאו, ולחכמים פטור.
פרק ה, משנה א: חיוב קרבן שבועת הפקדון, על הכופר בממון חבירו שבידו ונשבע עליו לשקר, נוהג באנשים ונשים, רחוקים וקרובים, כשרים ופסולים. אם נשבע בעצמו, חייב אפילו חוץ לבית דין. ואם הושבע על ידי התובע, לרבי מאיר חייב רק אם הושבע בבית דין, ולחכמים חייב גם חוץ לבית דין. חיוב קרבן שבועה הוא כשהיה מזיד בכפירת הממון, גם אם היה שוגג בידיעת איסור השבועה, אך אם היה שוגג בכפירת הממון, פטור. וחיוב קרבן שבועת הפקדון הוא אשם הנקנה בשני סלעים.
משנה ב: אופן ההתחייבות בשבועת הפקדון הוא כאשר בעל הפקדון תובע את פקדונו והנתבע טוען שאין לו בידו כלום, והלה משביעו על אמיתות דבריו. השביעו כמה פעמים, בין בבית דין ובין חוץ לבית דין, חייב על כל שבועה ושבועה, כיון שגם אחרי שנשבע פעם אחת יכול הוא לחזור ולהודות ולהתחייב בכך, ונמצא שבכל שבועה יש כפירת ממון מחודשת.
משנה ג: תבעוהו חמשה בני אדם, ונשבע שבועה אחת לכולם, חייב קרבן אחד. אך אם פירט בשבועתו שאינו חייב לכל אחד מהם, לתנא קמא חייב על כל אחד ואחד. לרבי אליעזר אינו חייב עד שיאמר לשון 'שבועה' בסוף דבריו, אחר שפירט את כפירתו לכולם. ולרבי שמעון אינו חייב עד שיאמר לשון שבועה לכל אחד ואחד.
משנה ד: תבעו התובע כמה סוגי תביעות, כגון פקדון, הלואה, גזל ואבידה, וכפר בכולם ונשבע שבועה אחת כללית על הכל, חייב קרבן אחד. אך אם פירט בשבועתו את כל החיובים שהוא כופר בהם, חייב על כל שבועה ושבועה. תבעו כמה מינים, כגון חטים ושעורים וכוסמין, ונשבע שבועה כללית על הכל, חייב קרבן אחד. אך אם פירט בשבועתו את כל המינים, חייב על כל מין ומין. אם אמר בלשון יחיד, 'אין לך בידי חטה ושעורה וכוסמת', לרבי מאיר מפרשים את כוונתו למין חיטה ומין שעורה וחייב קרבן שבועה, ולחכמים מפרשים את דבריו כנשבע על גרגר אחד של חטה ושל שעורה או כוסמת, והרי זו שבועה על פחות משוה פרוטה, שאינה מחייבת קרבן.
משנה ד: התובע את חבירו בחיוב 'קנס', שאם יודה בו, יפטר [כיון שאין מתחייבים בו אלא על פי עדים], אף אם הלה כפר ונשבע, פטור הוא מקרבן שבועה. ואם תבעו על אונס או פיתוי של בתו, שיש בזה גם ממון וגם קנס, לחכמים מפרשים שכוונתו לתביעת הבושת והפגם, שזהו חיוב ממון, כיון שזו תביעה שהודאתו בה תחייבנו, וחייב קרבן שבועה על כפירתו. ולרבי שמעון מפרשים שכוונתו על תביעת הקנס, שדמיו קצובים וידועים, ופטור הוא מקרבן שבועה.