מסכת שבועות, חזרה, פרק ז

פרק ז, משנה א: שבועת התורה תמיד מוטלת על הנתבע, שישבע ויפטר, אמנם חכמים תקנו בחמשה מקרים מסוימים שבועה על התובע, שישבע ויטול, השכיר, הנגזל, הנחבל, שכנגדו חשוד על השבועה, וחנווני על פנקסו. 'השכיר', היינו פועל התובע את שכרו מבעל הבית, ובעל הבית טוען ששילם לו, נשבע השכיר ונוטל. ולדעת רבי יהודה דין זה הוא רק כשבעל הבית מודה במקצת, שמדין התורה נשבע בעל הבית ונפטר, ותקנו חכמים שישבע השכיר ויטול.
משנה ב: 'הנגזל' היינו כשעדים מעידים שנכנס לבית חבירו כדי ליטול ממנו משכון, ויצא משם כשכלים תחובים לו תחת בגדיו, והלה תובעו שנטל ממנו כלים והוא מכחישו, תקנו חכמים שנשבע בעל הבית ונוטל. ולרבי יהודה לא תקנו כן אלא במקום שיש הודאה במקצת, ובמקום שישבע הנתבע ויפטר, נשבע בעל הבית ונוטל.
משנה ג: 'הנחבל' היינו כשנכנס לבית חבירו שלם, ויצא חבול, וטוען שחבירו חבל בו והלה מכחישו, נשבע ונוטל. ולרבי יהודה אינו נשבע אלא אם כן הודה הלה במקצת החבלות.
משנה ד: 'שכנגדו חשוד על השבועה', היינו כשהתחייב הנתבע שבועה דאורייתא, והוא פסול לשבועה, והדין הוא שהתובע נשבע ונוטל. וכיצד נעשה חשוד, כגון שנשבע לשקר, בין שבועת העדות, הפקדון או שבועת שוא, או שהוא משחק בקוביא ואין לו אומנות אחרת, או מלוה בריבית ואפילו דרבנן, או מפריח יונים המלומדות למשוך אחריהן יונים של אחרים, או שהיה סוחר בפירות שביעית. ואם גם התובע חשוד על השבועה, לדעת רבי יוסי חוזרת השבועה אל הנתבע, ומתוך שאינו יכול להשבע, משלם. ולרבי מאיר, יחלוקו.
משנה ה: 'החנוני על פנקסו', אין הכוונה שיהא החנוני נאמן לתבוע את לקוחותיו על סמך הכתוב בפנקסו, אלא מדובר שאמר לו בעל הבית שיתן לבנו סחורה או שיתן לפועליו תשלום, והוא ישלם לו, ולאחר זמן טוען החנוני שנתן לבן או לפועלים, והם טוענים שלא קיבלו, באופן כזה נשבע החנוני שנתן, ונוטל מבעל הבית, ונשבעים הפועלים שלא קיבלו ונוטלים גם הם מבעל הבית. ולבן ננס אין משביעים שבועות הסותרות זו את זו, שברור שאחת מהן היא שבועת שקר, אלא שניהם נוטלים ללא שבועה.
משנה ו: הבא לקנות פירות מהחנוני, ונתן לו החנוני פירות ותובע ממנו מעות, ובעל הבית טוען שכבר שילם לו, נשבע בעל הבית ונפטר. ואם נתן בעל הבית את הדינר ותובע ממנו פירות, והחנוני טוען שכבר נתן לו פירות, נשבע החנוני ונפטר. ולרבי יהודה גם באופן זה נשבע בעל הבית ונוטל.
הבא לפרוט אצל שולחני מטבע גדול למטבעות קטנים, ונתן לו השולחני את המטבעות הקטנים ומבקש ממנו את המטבע הגדול, ובעל הבית טוען שכבר נתנו לו, נשבע בעל הבית ונפטר. ואם נתן בעל הבית את המטבע הגדול לשולחני, וטוען הלה שכבר נתן לו מטבעות קטנים, ובעל הבית מכחישו, נשבע השולחני. ולרבי יהודה ישבע בעל הבית ויטול, כיון שאין דרך השולחני לתת את המטבעות הקטנים לבעל הבית, קודם שיתן לו הלה את המטבע הגדול.