מסכת שבועות, פרק ב, משנה ג

משנה ג: נִטְמָא בָעֲזָרָה וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה, וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר לַטֻּמְאָה נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, בָּא לוֹ בָאֲרֻכָּה, חַיָּב. בַּקְּצָרָה, פָּטוּר. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
משנה ג: אדם שנִטְמָא בָעֲזָרָה, וידע שנטמא, וּלאחר מכן נֶעְלְמָה [-נשכחה] מִמֶּנּוּ טֻמְאָה, וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָשׁ – זוכר הוא שהמקום הזה הוא מקדש, או שנֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר לַטֻּמְאָה, או שנֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְהִשְׁתַּחֲוָה, אוֹ שֶׁשָּׁהָה שיעור זמן שיש בו בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, והיינו שיעור זמן שיכול לומר בו במתינות את הפסוק 'ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו', או שלא שהה שיעור השתחואה אבל לא יצא בדרך הקצרה ביותר אלא בָּא לוֹ [-יצא מהעזרה] בָאֲרֻכָּה, חַיָּב. אך אם לא השתחוה וגם לא יצא בארוכה, אלא יצא מיד בַּדרך הקְּצָרָה, פָּטוּר. מוסיפה המשנה, מצוה זוֹ, שצריך הטמא לצאת מהעזרה בדרך הקצרה ביותר, הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ פר העלם דבר, כלומר, אם טעו בית דין והורו שהטמא יצא בדרך הארוכה, אינם מביאים על שגגה זו פר העלם דבר של ציבור.