מסכת שבת, פרק טז, שיעור 171

פרק זה עוסק בענין דליקה שנפלה בשבת, מה מותר להציל מהדליקה, ולהיכן מותר להציל:

משנה

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, והיינו תורה נביאים וכתובים, מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה מחצר לחצר באותו מבוי, אף שלא עשו 'שיתופי מבואות' ואסור מדרבנן לטלטל שם, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן, והיינו ספרי תורה וספרי נביאים שמפטירים בהם בציבור בבית הכנסת, בֵּין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן, והיינו ספרי ה'כתובים', שאין קוראים בהם בציבור, ואפילו על היחידים אסרו לקרוא בהם בשבת, כפי שיבואר להלן. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, טְעוּנִין גְּנִיזָה [ובגמרא יבואר אם מצילים אותם מהדליקה]. וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין בָּהֶן – בכתובים, בשבת, מִפְּנֵי בִּטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ – כיון שהם מושכים את הלב, ומחמת כן נמנעים בני אדם מלבא לשמוע את הדרשה, ובדרשה מלמדים אותם הלכות הנוגעות למעשה, ולימוד זה עדיף מלימוד הכתובים.

ממשיכה המשנה ומבארת את דיני הצלת הספרים בשבת: כאשר נופלת דליקה בשבת, מַצִּילִין את תִּיק הַסֵּפֶר יחד עִם הַסֵּפֶר, וְאת תִּיק הַתְּפִלִּין יחד עִם הַתְּפִלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן – בתוך התיק, גם מָעוֹת. ולְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן, לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ – אינו פתוח משני צדדיו, אלא יש לו שלשה מחיצות, ובצד הרביעי יש 'לחי' או 'קורה' להיכר, ואף שלא עשו עירובי חצרות ושיתופי מבואות. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, מותר להציל אַף לַמְפֻלָּשׁ, ובגמרא מבואר שאין הכוונה למפולש ממש, אלא למבוי שיש לו שלש מחיצות, אך אין לו לחי או קורה בצד הרביעי.

גמרא

שנינו במשנה, כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מצילים אותם מפני הדליקה וכו'. הגמרא מביאה מחלוקת בדין כתבי הקודש שאינם כתובים בלשון הקודש: אִיתְמַר – נאמרה מחלוקת אמוראים זו בבית המדרש, הָיוּ כתבי הקדש כְּתוּבִין תַּרְגּוּם – ארמית, וְכן אם היו כתובים בְכָל לָשׁוֹן, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל במסכת מגילה (ח:) שאין כתבי הקדש נכתבים בלשונות אחרים [מלבד לשון יוונית], רַב הוּנָא אָמַר, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, כיון שאסור לקרוא בהם. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, משום בזיון כתבי הקודש. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא, שאין מצילים בשבת מהדליקה כתבי הקדש הכתובים בכל לשון, כיון דְּרַב חִסְדָּא תַּלְמִיד הֲוָה בִּפְנֵי רַב הוּנָא – רב חסדא היה תלמידו של רב הונא, וְאֵין הֲלָכָה כְּתַלְמִיד בִּפְנֵי הָרַב.

מוסיף הרי"ף ואומר: אֲבָל אם הָיוּ אותם כתבי הקדש כְּתוּבִים בְּסַם, בְּסִקְרָא בְּקוֹמוּס וּבְקַנְקַנְתּוּם, ובלשון הקודש, (אין) מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַבְּרָכוֹת – כגון תפילת שמונה עשרה או שאר ברכות, וְהַקְּמֵיעִין הכתובים על גבי קלף או נייר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם, וּמֵעִנְיָנוֹת [-פסוקים] הַרְבֵּה שֶׁל תּוֹרָה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בשבת מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, אֶלָּא מניחים אותם ונִשְׂרָפִין בִּמְקוֹמָן, ומִכָּאן אָמְרוּ – מחמת הלכה זו אמרו חכמים, כּוֹתְבֵי בְּרָכוֹת כְּשׂוֹרְפֵי {ספר} תּוֹרָה, שהרי הם גורמים במעשיהם שיישרפו הפסוקים, אם תיפול דליקה בשבת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה כּוֹתֵב בְּרָכוֹת בַּעיר צִידֹן, וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְהָלַךְ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בצידן) לְבַקְּרוֹ, לראות אם נכון הדבר. וּכְשֶׁהָיָה רבי ישמעאל עוֹלֶה בַּסֻּלָּם למקומו של אותו סופר שהיה כותב ברכות, הִרְגִּישׁ בּוֹ אותו סופר, וכדי שלא יראנו בקלקלתו נָטַל טוּמוּס [-קבוצת קונטרסים] שֶׁל בְּרָכוֹת שכבר כתב, וְשִׁקְּעוֹ בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם. אמנם רבי ישמעאל הרגיש בדבר, וּבְלָשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ, לאותו סופר, גָּדוֹל עֹנֶשׁ המעשה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, שהרי בכתיבת הברכות אין אלא חשש גרימת מחיקת שמות, אם תיפול דליקה בשבת, וגם באופן זה אין המחיקה בידים אלא בגרמא. ואילו בהכנסת הברכות למים הרי הוא מוחק בידים את השמות, ועונשו גדול.