מסכת תענית – פרק רביעי

הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא בפסחים לענין עשיית מלאכה בתשעה באב: תְּנַן הָתָם – שנינו שם, במסכת פסחים (נד:) מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, עוֹשִׂין – רשאים לעשות, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין – אסור לעשות מלאכה, וּבְכָל מָקוֹם, גם במקום שנהגו לעשות מלאכה, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִין ממלאכה, כי להם נאה וראוי להתאבל על חורבן בית המקדש. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשׂוּ כָּל אָדָם עַצְמָן כְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, כלומר, רשאי כל אדם להתבטל ממלאכתו בתשעה באב, כדרך תלמידי חכמים, ואין בכך משום גאוה. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יַעֲשׂוּ כָּל אָדָם עַצְמָן כְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנּוּ – שיהיה להם בכך יותר עינוי.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אפילו במקום שנהגו לעשות בו מלאכה, והדבר מותר, מכל מקום אֵינוֹ רוֹאֶה בממון זה שירויח סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אף שזהו איסור דרבנן, עוונו חמור ביותר, כְּאִילּוּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, שאיסורו מן התורה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, כשתבנה בביאת המשיח. וְכָל הַמִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ לעתיד לבא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סו י) 'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וגו' שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ', הרי שרק המתאבלים על ירושלים יזכו לשוש ולשמוח בשמחתה.

וְכָל הָאוֹכֶל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, בסעודה המפסקת, עֲוֹנוֹתָיו חֲקוּקִין לוֹ עַל עַצְּמוֹתָיו, ולא יחיו בזמן תחיית המתים שתהיה בעת בנין בית המקדש (ריטב"א), שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לב כז) וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם'.

משנה

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, שבו התברר שפסקו למות אנשי דור המדבר, שנגזרה עליהם הגזירה שלא להכנס לארץ ישראל [ועד ט"ו באב חשבו שטעו בחשבון החודש, ובט"ו באב ראוי את הלבנה במילואה והבינו שלא טעו בעיבור החודש אלא התבטלה הגזירה], וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שהוא יום מחילה וסליחה, שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי [-בבגדי] לָבָן שְׁאוּלִין – שהיו שואלות זו מזו בגדים, אפילו העשירות שבהן, כדי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ, וכָל הַכֵּלִים [-הבגדים] טְעוּנִין טְבִילָה, כיון שיש ביניהן שאינן טהורות, ואין כל אחת יודעת אם הבגד ששאלה טהור, ולכן כולן היו מטבילות את הבגדים לטהרן, וּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת – מחוללות ורוקדות בַּכְּרָמִים, וכל מי שאין לו אשה היה הולך לשם, וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ, ומיוחסות שבהן היו אומרות אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. מביא רבן שמעון בן גמליאל את הפסוק שממנו לומדים שכך היה מנהגן של בנות ירושלים ביום הכפורים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר – וכך נאמר בפסוק (שיר השירים ג, יא) 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ'. ומבאר, 'ביום חֲתֻנָּתוֹ' זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, וזהו יום הכפורים, שבו ניתנו לוחות שניות, 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הראשון על ידי שלמה המלך, שאחד מימי חינוכו היה ביום הכיפורים, ועל יום זה אמר הפסוק 'צאנה וראנה בנות ציון'. מסיימת המשנה בברכה על בית המקדש, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן.

סְלִיקוּ לְהּוּ בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית