ספר המדע: הלכות דעות, הקדמה, פרק א, ג-ד
ג) שתי הקצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה, יחזיר עצמו למוטב, וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה:
ד) הדרך הישרה, היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שָׁם [-אומד ומעריך] את דעותיו תמיד, ומשער אותם, ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. כיצד, לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא יהיה כמת שאינו מרגיש כלל במה שראוי לכעוס עליו, אלא יהא בינוני, שלא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יֵעָשֶׂה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן, ואי אפשר להיות [-להתקיים] בזולתן, כענין שנאמר 'צדיק אוכל לשובע נפשו'. וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא כדי להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר 'טוב מעט לצדיק'. ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו, בנחת, בסבר פנים יפות. וכן יהיו שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. וכל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות, נקרא חכם:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
