ספר המדע: הלכות יסודי התורה, פרק ז, ז
ז) הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לתועלת עצמו בלבד, כדי להרחיב לבו, ולהוסיף דעתו, עד שידע על ידי הנבואה מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם. וכשמשלחים אותו לומר את נבואתו לאחרים, נותנין לו אות ומופת, כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת. ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא רק אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה, בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה, בקדושתה ובפרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת, ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו, שנאמר 'אליו תשמעון'. ואפשר שיעשה אדם כזה אות ומופת, ובאמת אינו נביא, וזה האות שעשה יש לו דברים בגו – יש לכך סיבה שאירע הדבר, ואף על פי כן, כיון שאין לנו דרך לברר זאת, מצוה לשמוע לו, הואיל וידוע לנו בוודאות שאדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא], מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו, לשמוע לאדם גדול כזה האומר שהוא נביא ונותן אות או מופת, כמו שנצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו, וציותה התורה להאמין לשני עדים כשרים, מעמידין אותן על כשרותן, ואף אם שיקרו בעדותם, הרי אנו נהגנו כדין בכך שקיבלנו את עדותם, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר 'הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו', ונאמר 'כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב':
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
