ספר המדע: הלכות עבודת כוכבים, פרק ג, ד-ה
ד) כיון שהתבאר שהעושה לעבודה זרה עבודה שדרך לעשותה לפני ה' חייב אפילו אם אין דרכה בכך, לכן אפילו אם ספת [-שפך] לה צואה, או שניסך לה עביט של מי רגלים, חייב. אבל אם שחט לה חגב, כיון שאין זה דומה להקרבת בהמה, פטור, אלא אם כן היתה עבודתה בכך. וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר, כיון שאין מקריבים לה' בהמה מחוסרת אבר, הרי זה פטור, אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך. עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, אם שבר מקל בפניה, חייב, ונאסרת – המקל נאסר כדין תקרובת עבודה זרה. אבל אם זרק מקל בפניה, חייב, ואינה נאסרת, והטעם לכך, לפי שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם, שהרי המקל נשאר שלם כמו שהוא, והדם מתפזר, ורק השובר מקל דומה לזורק דם. המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים באלוה, חייב סקילה, ואפילו הגביה לבנה, ואמר לה 'אלי אתה', וכן כל כיוצא בדבור זה המראה שהוא מקבל על עצמו דבר זה כאלוה, חייב. ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור, ואמר 'אין זה אלי', אין חזרתו כלום, אלא נסקל:
ה) העובד עבודת כוכבים כדרכה, ואפילו עשה דרך בזיון, חייב. כיצד, הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו, או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו, הואיל ועבודתו בכך הרי זה חייב, ומביא קרבן על שגגתו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
