ספר המדע: הלכות תלמוד תורה, פרק ו, יב-יג
יב) אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, עונשים אותו גם בעולם הזה, ואם באו עדים שבזהו, אפילו ביזוי בדברים, חייב נידוי, ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו לשלם ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים, אפילו לאחר מיתה, מנדין אותו בית דין. והם מתירים אותו מנידויו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם חי, אין מתירין אותו עד שירצה בכך זה החכם שנדוהו בשבילו. וכן החכם עצמו, מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו – שזלזל בו, ואין צריך לענין זה לא עדים ולא התראה, ואין אחרים מתירין לו את נידויו עד שירצה [-שיפייס] את החכם. ואם מת החכם, באין שלשה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו כלל, הרשות בידו:
יג) הרב שנידה אדם מסוים לכבודו [-מחמת שפגם בכבודו], כל תלמידיו של הרב חייבין לנהוג נידוי במנודה. אבל תלמיד שנדה לכבוד עצמו, אין הרב חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מי שהוא מנודה לנשיא, הרי זה מנודה לכל ישראל, אבל המנודה לכל ישראל, אינו מנודה לנשיא. המנודה לעירו, מנודה גם לעיר אחרת, אך המנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
