פסקי הלכות, מסכת גיטין, פרק רביעי (ד)
(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
לג. מי שחציו עבד וחציו בן חורין שעמד רבו והקנה חציו לבנו הקטן כדי שלא יכופו אותו בית דין לשחררו מעמידין ב"ד לקטן אפוטרופוס וכותב לו האפוטרופוס גט שחרור וכותב לו שטר חוב בחצי דמיו ואם נצטרך הקטן בעבד ויש לו געגועין עליו מפליגין אותו ממנו במעות שדעתו של קטן קרוב אצל מעות. (עבדים, פ"ז ה"ח)
לד. הכותב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין או נעשה פלוני עבדי בן חורין או הרי הוא בן חורין ה"ז יצא לחירות, כתב בשטר אעשנו בן חורין לא יצא לחירות. (עבדים, פ"ו ה"ב)
לה. הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו, הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו, אבל אם כתב בשטר אתננה לו, אף על פי שהעידו עליו העדים, לא זכה המקבל עד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנין לו, שאין המקבל זוכה עד שיגיע שטר המתנה לידו או עד שיזכה לו בו על ידי אחרים כמו שביארנו. (זכיה ומתנה, פ"ד הי"א)
לו. האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר, אמר כתבתי גט שחרור ונתתי לו והוא אמר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והרי זה עבד עד שישחררנו בפנינו. (עבדים, פ"ו ה"ג)
לז. האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי, חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר, אבל אם אמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, אם המקבל מתנה הוא שאמר כן, הודאת בעל דין כמאה עדים הוא והנותן אוכל פירות שדהו, ואם בן המקבל הוא שאמר לא נתת לאבי שדה זו והוא אומר כתבתי ונתתי לו, מניחין את הפירות על ידי שליש עד שיודע הדבר היאך הוא. (זכיה ומתנה פ"ד הי"ב)
לח. הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמי שמשחרר חציה. (עבדים, פ"ז ה"ה)
לט. עבד שעשאו רבו אפותיקי לבעל חובו ושחררו הרי זה משוחרר וכופין את בעל חובו לשחררו, גם זה מפני תיקון העולם שלא יפגע בו לאחר זמן ויאמר לו עבדי אתה. (עבדים, פ"ח הט"ז)
מ. עבד שעשאהו רבו אפותיקי ושחררו אף על פי שכתב לו לא יהיה לך פרעון אלא מזה יצא לחירות, וכן אם הקדישו שהחמץ והשחרור וההקדש מפקיעין מיד שיעבוד והרי ב"ח גובה חובו מן הלוה וכותב עליו שטר בחובו וטורף מזמן זה השטר, ולמה הוא חייב לשלם מפני שגורם לאבד ממון חבירו וכל הגורם להזיק משלם כמו שבארנו במקומו, וכופין את רבו השני לשחררו מפני תקון העולם שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה. (מלוה ולוה, פי"ח ה"ו)
מא. וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו, וכופין את בעל החוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה. וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם, וכן כל כיוצא באלו הדברים. (חובל ומזיק, פ"ז הי"א)
מב. המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו. (ערכין וחרמין פ"ז הי"ד)
מג. עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה והוא שיכתוב להן מכאן תגבו ושטפו נהר ה"ז גובה משאר נכסים וטורף אותן, ואם התנה עמו שלא יהיה לו פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים, וכן אם לוה ממנו ופירש שאין לו אחריות עליו הרי זה אינו גובה מן המשועבדין לעולם. (מלוה ולוה, פי"ח ה"ג)
מד. מי שחציו עבד וחציו בן חורין הואיל ואינו מותר לא בשפחה ולא בבת חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר עליו בחצי דמיו, בד"א בעבד מפני שהאיש מצווה על פריה ורביה אבל השפחה תשאר כמות שהיא ועובדת את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד, ואם נהגו בה החוטאים מנהג הפקר כופין את רבה לשחרר וכותב עליה שטר בחצי דמיה. (עבדים, פ"ז ה"ז)
מה. המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד חציו והרי הוא עבד כשהיה, אבל אם שחרר חציו בכסף כגון שלקח חצי דמיו על מנת לשחרר חציו קנה ונמצא חציו עבד וחציו בן חורין, בד"א בששחרר חציו בשטר והניח חציו אבל אם שחרר חציו ומכר חציו או ששחרר חציו ונתן חציו במתנה הואיל ויצא העבד כולו מרשותו קנה העבד חציו והרי זה חציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין ושחרר אחד מהן חלקו בין בכסף בין בשטר קנה העבד חציו והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין. (עבדים, פ"ז ה"ד)
מו. המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמן אלא כותבין שטר לכל אחד ואחד, לפיכך הכותב כל נכסיו לשני עבדיו בשטר אחד אף עצמן לא קנו, ואם כתב בשני שטרות קנו ומשחררין זה את זה, בד"א בשכתב בכל שטר משניהם כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי אבל אם כתב חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי נכסי לפלוני עבדי אף בשני שטרות לא קנו כלום שהעבד מכלל נכסים והרי שייר בו חציו ואין זה שחרור וכיון שלא נשתחרר לא קנה מן הנכסים כלום. (עבדים פ"ז ה"ג)
מז. המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכן כל כיוצא בזה. (עבדים פ"ה הי"ד)
מח. כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין יצא לחירות וצריך גט שחרור, אם כן למה נאמר בתורה שן ועין לידון מהן מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות, אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי, וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחירות שהרי סופו לחזור. (עבדים פ"ה ה"ד)
(ספר יוחסין)
