שיעור 11, מסכת מגילה, פרק שני

משנה

הַכּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה, ולהוציא את השומעים ידי חובתם, בין אנשים ובין נשים [ויש אומרים שנשים אינן מוציאות את האנשים ידי חובה], שאף הן חייבות בקריאת המגילה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, כיון שהקורא ואינו משמיע לאוזניו, לא יצא, ומאחר ולא יצא בעצמו אינו מוציא אחרים. שׁוֹטֶה, הפטור מכל המצוות, וְקָטָן. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, כשהגיע לגיל חינוך, כיון שהוא חייב בקריאתה מדרבנן, ומוציא הוא אף את הגדולים, שגם הם חייבים בקריאת המגילה רק מתקנת חכמים. המשנה מביאה עתה מספר מצוות הנוהגות ביום ולא בלילה, ומבארת מתי הוא זמנם המדויק. אֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה, קריאה של יום, אֶלָּא בַּיּוֹם. וְכן לֹא מָלִין, שנאמר 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', וְלֹא טוֹבְלִין – טמא שדינו לטבול ביום השביעי, וְלֹא מַזִּין אפר פרה אדומה על הטמא, לפי שהוקשה טבילה להזאה, וְכֵן אשה השׁוֹמֶרֶת יוֹם טהרה כְּנֶגֶד יוֹם טומאה, שדינה לטבול למחרת ביום, לֹא תִטְבּוֹל, עַד הָנֵץ הַחַמָּה, שאז מתחיל ה'יום' וניתן לקרוא את המגילה, למול, לטבול ולהזות. וְכֻלָּן – כל הדברים הללו, שצריכים להיעשות ביום, שֶׁעָשׂוּ אותם מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר, ורק לכתחילה הצריכו להמתין עד הנץ החמה, כדי שייצאו מידי ספק, שאין הכל בקיאים בזמן עליית עמוד השחר.

במשנה הקודמת התבאר שזמן קריאת המגילה של יום לכתחילה מנץ החמה, ובדיעבד מעליית עמוד השחר. משנתנו מבארת עד מתי ניתן לקרוא את המגילה, ואגב כך מביאה דברים נוספים הנוהגים ביום. כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה בפורים, ולִקְרוֹת אֶת הַהַלֵּל בימים שקוראים בהם את ההלל, לִתְקִיעַת שׁוֹפָר בראש השנה, וְלִנְטִילַת לוּלָב בחג הסוכות, וְלִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין בימים טובים וראשי חודשים, וְלַמּוּסָפִין – להקרבת קרבנות מוסף בבית המקדש, וּלְוִדּוּי הַפָּרִים – כהן גדול או ציבור שחטאו בשוגג, מביאים פר לקרבן, וצריכים לסמוך עליו ולהתוודות, וכל היום כשר לוידוי זה, וּלְוִדּוּי מַעֲשֵׂר – לאחר ביעור מעשר שני, אומר הבעלים את הפרשה המתחילה במילים 'בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת' וגו', ואומר זאת ביום, וּלְוִדּוּי שמתוודה הכהן הגדול ביוֹם הַכִּפּוּרִים כשהוא סומך ידיו על הפר ועל שעיר המשתלח, לִסְמִיכָה – למצוות סמיכה על הקרבן לפני שחיטתו, לִשְׁחִיטָה של הקרבן, לִתְנוּפָה – הנפת החזה של קרבן השלמים, והנפת מנחת העומר, לְהַגָּשָׁה – הגשת המנחה לקרן מערבית דרומית של המזבח, לפני קמיצתה והקטרתה, לִקְמִיצָה – נטילת קומץ מן המנחה לצורך הקטרתה, לְהַקְטָרָה של אותו קומץ על גבי המזבח, לִמְלִיקָה – שחיטת העופות לקרבן, וּלְקַבָּלָה – קבלת הדם מהבהמה הנשחטת לצורך הזייתו על גבי המזבח, וּלְהַזָּיָה של הדם על גבי המזבח, וּלְהַשְׁקָאַת סוֹטָה במים המרים המאררים, וְלַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה, כשנמצא חלל בשדה ולא נודע מי הכהו, וּלְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע על ידי הבאת שתי צפורים.

עתה מביאה המשנה דברים שמצוותם כל הלילה: כָּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצֹר אֶת הָעֹמֶר, שמצוותה בלילה, וְלִסְפִירַת הָעֹמֶר, וְהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵיבָרִים של קרבן התמיד של בין הערביים, שנאמר בו 'הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר'. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם, כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם, וכוונת המשנה לרבות את בזיכי הלבונה של לחם הפנים, שצריכים להינתן ביום. וְכָל דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה, כָּשֵׁר כָּלּ הַלַּיְלָה, ובזה באה המשנה לרבות את אכילת קרבן הפסח, שמצוותו כל הלילה, ומה שאמרו חכמים לאוכלו עד חצות, הוא רק כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

סְלִיקוּ לְהּוּ הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה