שיעור 13, מסכת מגילה, פרק שלישי

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין קדושת בית הכנסת: אָמַר רָבָא, הַאי בֵּי כְּנִישְׂתָא – בית הכנסת, חֲלוּפָא וּזְבוּנָא – החלפתו באחר, ומכירתו כדי לקנות בדמיו דברים אחרים שקדושתן שווה לו או יתירה ממנו, שָׁרֵי – מותר. אוֹגוֹרֵהּ – אבל להשכירו לשם שימוש אחר, וּמַשְׁכּוּנֵהּ – וכן למשכנו תמורת חוב, אַסִּיר – אסור. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שבאופן זה, שמשכירו או ממשכנו, בִּקְדֻשָּׁתָהּ קַיְמָא כִּדְמֵעִקָּרָא – הוא עומד עדיין בקדושתו הראשונה, ונמצא שמשתמשים בו שימושי חול בעודו קדוש, מה שאין כן כאשר מחליפים או מוכרים אותו, שבטלה קדושתו ועוברת לבית הכנסת החדש שקיבלו תמורתו, או לדמים שקיבלו עבורו. לִיבְנֵי נַמִּי – וכן הדין גם לגבי לְבֵינִים העומדות לבנין בית הכנסת, חִלּוּפִינְהוֹ וּזְבוּנִינְהוּ שָׁרֵי – החלפתם ומכירתם מותרת, כיון שהקדושה שבהם התחללה על דבר אחר, אבל אוֹזְפִינְהוּ – להלוותם אָסוּר, כיון שהם נשארים בקדושתם. וְהָנֵי מִילֵי – ודין זה הוא דווקא בְּעַתִּיקָא – בלבינים ישנות, שכבר היו בנויות בקירות בית הכנסת והוציאום משם, אֲבָל בְּחַדְתָא – בלבינים חדשות, לֵית לָן בָּהּ – אין איסור להלוותם, כיון שלא חלה עליהם עדיין קדושת בית הכנסת. וַאֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא – ואפילו לדעת הסובר ש'הזמנת' והכנת החפץ לשימוש כל שהוא, יש לה חשיבות, ונחשב כאילו הדבר כבר מיוחד רק לאותו שימוש, ואסור להשתמש בו שימושים אחרים, הָנֵי מִילֵי – היינו דוקא כְּגוֹן בֶּגֶד שייחדוהו לְמֵת, דַּחֲזִי לְאִשְׁתַּמוּשֵׁי בֵּיהּ – שראוי הוא לשימוש המת מיד, ודינו ככל תשמישי המת שאסורים הם בהנאה, אֲבָל הָנֵי – אבל לבינים אלו, שעדיין אינם בנויים בקירות הבית, כְּטָווּי לְאָרוּג דָּמִי – הרי זה כטווה חוטים כדי לארוג מהם בגד למת, וְבאופן זה כיון שהחוטים עדיין מחוסרים אריגה כדי שיהא ניתן להשתמש בהם לצורך המת, לֵיכָּא מָאן דְּאָמַר – אין מי שסובר שיהיו החוטים אסורים בהנאה, והוא הדין כאן, שאין הלבינים נאסרות בהנאה.

מַתָּנָה – אם נתנו את בית הכנסת במתנה בְּשִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר, בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדין זה רַב אַחָא וְרַבִינָא, חַד מהם אָסַר לעשות כן, וְחַד מהם שָׁרֵי – התיר לבני העיר לתת את בית הכנסת במתנה. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, מַאן דְּאָסַר – מי שאסר לעשות כן, טעמו הוא כיון דבְּמַאי תִּפְקַע קְדֻשָּׁתָהּ – איך תפקע קדושת בית הכנסת, והרי לא ניתנו תמורתו מעות וכדומה. וּמַאן דְּשָׁרֵי – ומי שהתיר זאת אָמַר, אִי לַאו דַּהֲוָה לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ – אם לא שהיתה לבני העיר הנאה מאותו אדם, לֹא יָהִיב לֵיהּ מַתָּנָה – לא היו נותנים לו מתנה זו, הִלְכָּךְ הָוְיָא לֵיהּ מַתָּנָה כִּזְבִינֵיהּ – ולכן נחשבת מתנה זו כמכירה, כיון שתמורת נתינת בית הכנסת קיבלו ממנו בני העיר טובה אחרת השקולה כמותה, והרי זה אילו מכרו או החליפו את בית הכנסת, שהדבר מותר. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּמַאן דְּשָׁרֵי – וההלכה היא כדעת המתיר לתת במתנה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, נִזְרָקִים אפילו לאשפה לאחר קיום המצוה, תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, נִגְנָזִין, דרך כבוד. מפרטת הברייתא, וְאֵלּוּ הֵן תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, סֻכָּה – הסכך של הסוכה, וְלוּלָב, וְצִיצִית, וְשׁוֹפָר. וְאֵלּוּ הֵן תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, דְּלוּסְקָאוֹת – ארגזים שמניחים בהם [סְפָרִים] – ספרי תורה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וְתִיק שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנַרְתִּיק שֶׁל תְּפִלִּין, וּרְצוּעוֹתֵיהֶן של התפילין.

וְאָמַר רָבָא, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא – בתחילה הייתי סבור לומר, שכּוּרְסְיָא – אותו כסא שמכסים אותו במטפחות מיוחדות ומניחים על גביו את ספר התורה, והיינו 'תיבה', תַּשְׁמִישׁ דְּתַשְׁמִיש הוּא, כיון שאין ספר התורה מונח עליו ממש, אלא על המטפחות המונחות עליו, וממילא אין הכסא צריך גניזה, כֵּיוָן דַּחֲזֵינָא דְּמוֹתְבָן סִפְרָא עָלֵיהּ אך כשראיתי לאחר זמן שלפעמים מניחים את הספר על הכסא ממש, ללא מטפחות, אֲמִינָא – אמרתי, שתַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה ממש הוּא, וטעון גניזה.

וְאָמַר רָבָא, הַאי תֵּיבוּתָא – תיבה זו שמניחים בתוכה את ספר התורה, והיינו 'ארון הקודש', דְּאִירְפָט – שנשברה, מִעַבְדֵיהּ תֵּיבוּתָא זוּטְרָתִי – לעשות ממנה תיבה קטנה יותר, שָׁרֵי – מותר, כיון שאין זו הורדה בקדושתה, הגם שהתיבה החדשה קטנה יותר, אבל לעשות ממנה כּוּרְסְיָא – כסא שמניחים עליו ספר תורה לקריאה, אַסִּיר – אסור, כיון שיש בכך הורדה בקדושה, שהרי בתיבה מונח הספר באופן קבוע, ועל הכסא מונח הספר רק לזמן מסוים, לצורך קריאתו. כּוּרְסְיָא – כסא המיועד לקריאה בספר התורה, שנשבר, מִעַבְדֵיהּ כּוּרְסְיָא זוּטָא שָׁרֵי – מותר לעשות ממנו כסא קטן יותר, ואין בכך הורדה מקדושתו, אבל לעשות ממנו דַּרְגָּא לְכוּרְסְיָא – מדרגה לכסא זה, אַסִּיר – אסור, כיון שבכך הוא מורידו מקדושתו.

וְאָמַר רָבָא, [מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא – בתחילה הייתי סבור לומר], הַאי פְּרִיסָא – אותה יריעה שפורסים על גבי ארון הקודש, אינו נחשב תשמיש קדושה ממש, אלא תַּשְׁמִישׁ דְּתַשְׁמִישׁ הוּא, כיון שהוא מיועד לכבוד ארון הקודש, שבתוכו נמצא ספר התורה, כֵּיוָן דַּחֲזִינָא – אמנם לאחר שראיתי דְּעַיְּיפֵי לֵיהּ – שכופלים את אותה יריעה וּמַנְּחֵי סֵפֶר תּוֹרָה עִלּוּיֵהּ – ומניחים עליה את ספר התורה, אִי נַמִּי – וכן לפעמים פַּרְסֵי לֵיהּ אַסִיפְרָא – פורסים את היריעה על גבי ספר התורה עצמו, אַמֵינָא – אמרתי שתַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה ממש הוא.

וְאָמַר רָבָא, הֲנֵי זִיבּוּלֵי דְּחוּמְשֵׁי וְקוֹמָטְרֵי דְּסִפְרֵי – אותם ארגזים שמניחים בהם חומשים או ספרי תורה, תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה נִינְהוּ [-הם], וְנִגְנָזִים. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, מאחר ומשתמשים בהם לצורך הספרים. משיבה הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, הַנֵי לָאו לְכָבוֹד עֲבִידֵי – ארגזים אלו אינם עשויים לשם כבוד, אלא לִנְטוּרֵי בְּעָלְמָא עֲבִידֵי – עשויים הם רק לשמירה, וּכְאַנְדְּרוֹנָא דָּמְיָאן – והרי זה כמו שבונים בבנין עצמו פינה מסויימת המיוחדת לספרים, שאין בה משום קדושה, קָא מַשְׁמָע לָן – לכך השמיענו רבא שארגזים אלו חייבים בגניזה, כיון שכל דבר העשוי לשמירת גוף הספר או התפילין הרי הוא כעשוי לכבוד, וטעון גניזה (מאירי).