שיעור 143, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

משנה
משנתנו דנה בענין נאמנות האשה לגבי מיתת בעלה כדי להתירה להנשא, ולגבי זה שאין לה בנים לפוטרה מיבום: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּלאחר זמן בָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי והניח בן, וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, ופטורה אני מיבום, ומותרת להנשא, נֶאֱמֶנֶת. ואם אמרה מֵת בְּנִי תחילה, וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי ולא הניח בנים, ולפי דבריה זקוקה היא ליבום, אֵין נֶאֱמֶנֶת להתיר את עצמה ליבם, האסור עליה באיסור אשת אח, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת כדי להתירה להנשא למי שתרצה גם אם לפי האמת מת בנה תחילה, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת – אסורה היא ביבום, כיון שאינה נאמנת להתיר לעצמה וליבם איסור אשת אח.
היתה אשה זו מוחזקת כמי שאין לה בנים, ובאה ואמרה נִתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם, ולדבריה מת הבן ומת הבעל, אם אָמְרָה מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי, וממילא לדבריה זקוקה היא ליבום, הרי היא נֶאֱמֶנֶת, כיון שגם לולא דבריה אודות בנה היינו מחזיקים אותה כמי שאין לה בנים וזקוקה ליבום, ואף שלדבריה נולד לה בן, הרי היא עצמה אומרת שמת הבן קודם שמת הבעל, וכיון שנאמנת היא לומר שמת בעלה, זקוקה היא ליבום. אך אם אמרה מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, ולפי דבריה אינה זקוקה ליבום, אֵין נֶאֱמֶנֶת, כיון שהיא מוחזקת אצלינו כמי שאין לה בנים וזקוקה ליבום, וְאמנם חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְלכן היא חוֹלֶצֶת, להחמיר ולהתירה לפי דבריה, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, מחשש שבאמת אינה זקוקה ליבום, וכיון שהיא עצמה אמרה שאסורה לו, הרי אסרה את עצמה על היבם כדין אשת אח שלא במקום מצוה.
היתה האשה מוחזקת כמי שאין לבעלה אחים, וממילא גם אם מת הבעל ללא בנים פטורה היא מיבום, ובאה ממדינת הים ואמרה נִתַּן לִי יָבָם – נולד לבעלי אח בִּמְדִינַת הַיָּם, והוסיפה וְאָמְרָה, מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי, ואיני זקוקה ליבום, או שאמרה מת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי, שגם באופן זה אינה זקוקה ליבום, הרי היא נֶאֱמֶנֶת, כיון שגם לולא דבריה היתה מוחזקת אצלינו כמי שאינה זקוקה ליבום, ואף שלפי דבריה נולד לה יבם, הרי אומרת היא שמת היבם.
האשה שהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ וִיבָמָה לִמְדִינַת הַיָּם, וחזרה לאחר זמן וְאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי, או שאמרה מת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ מת בַּעֲלִי, שבשני האופנים הללו היא פוטרת את עצמה מיבום, ואילו אצלינו היא מוחזקת כמי שזקוקה ליבום, אֵין נֶאֱמֶנֶת לפטור עצמה מיבום, אף שהיא נאמנת שמת בעלה, והטעם לכך, כיון שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת יְבָמִי שֶׁתִּנָּשֵׂא – כדי שתהיה מותרת להנשא לאחר על פי דבריה, וְלֹא – וכן אינה נאמנת לומר מֵתָה אֲחוֹתִי, שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתָהּ – שתהיה מותרת להנשא לבעל אחותה, וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי, כדי שֶׁיְּיַבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא – וכן אינו נאמן לומר שמֵתָה אִשְׁתּוֹ שלו, כדי שֶׁיִּשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, ולא האמינו בכל הדינים הללו אלא לאשת איש האומרת שמת בעלה, שתהא מותרת להנשא לאחר או להתייבם, וכדי שלא תתעגן.

גמרא
הגמרא מביאה ספק בדיני יבום, הנפשט ממשנתנו: בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, הַמְזַכֶּה גֵּט לְאִשְׁתּוֹ בִּמְקוֹם יָבָם – אדם הנוטה למות ואין לו בנים, ורוצה לפטור את אשתו מיבום לאחר מיתתו, אך אינה נמצאת לידו כדי שיוכל לגרשה, ורוצה לזכות לה גט על ידי אחר, מַהוּ – מה הדין בזה, האם כֵּיוָן דְּסָנְיָא לֵיהּ – מאחר ובדרך כלל שונאת האשה את אחי בעלה, זְכוּת הוּא לָהּ – הרי זו זכות עבורה לקבל את הגט ולהפטר מיבום, וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, ולכן על אף שבדרך כלל גירושין הם חוב לאשה, ואי אפשר לְזַכּוֹת לה גט שלא מדעתה, כאן ניתן לעשות כן, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּזִמְנִין דְּרָחֲמָא לֵיהּ לִיבָמָהּ – מאחר ולפעמים אוהבת היא את יְבָמָהּ, ורוצה להתייבם, חוֹב הוּא לָהּ – הרי זהו הפסד עבורה בכך שבעלה מגרשה, ותהיה אסורה על היבם גם לאחר מיתת בעלה, וְאֵין חָבִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – אי אפשר לעשות עבור האדם דבר שהוא חוב עבורו, אם לא מינה שליח מיוחד לעשות כן עבורו.
אָמַר לֵיהּ – השיב רב נחמן לרבא, תְּנִיתוּהָ – הרי למדנו במשנתנו דין שניתן לפשוט ממנו ספק זה, שהרי אמרו לגבי שני אופנים שונים 'וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת', בין כשהיתה מוחזקת כזקוקה ליבם ובאה ואמרה שהיא פטורה מיבום, ובין כשהיתה מוחזקת כמי שאינה זקוקה ליבם ובאה ואמרה שהיא חייבת ביבום, ואם היה הדבר ודאי שהיא אוהבת את יבמה, היינו אומרים שבודאי אומרת אמת כשאומרת שאינה זקוקה ליבום, ואם היה הדבר ודאי שהיא שונאת אותו, היינו אומרים שבודאי אומרת אמת כשאומרת שהיא זקוקה ליבום, ומכך שבשני האופנים אנו מחמירים ואומרים שתחלוץ ולא תתייבם, מוכח שהדבר ספק, שלפעמים היא שונאת את יבמה ולפעמים אוהבתו, ולכן גם כאן, לגבי המזכה גט לאשתו במקום יבם, הדבר ספק אם חל הגט או לא, וחולצת ואינה מתייבמת.
נידון נוסף בענין דומה: אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא, אדם הַמְזַכֶּה גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, בְּמָקוֹם קְטָטָה – באופן שיש קטטה ביניהם, מַאי – מה דינו של הגט, האם כֵּיוָן דְּאִית לָהּ קְטָטָה בַּהֲדֵיהּ – כיון שהם מתקוטטים, זְכוּת הוּא לָהּ להתגרש, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, נְיָחָא דְּגוּפָא עָדִיף לָהּ – מעדיפה היא להשאר יחד עם בעלה, אפילו שהם מתקוטטים, מאשר להיות לבדה.
פושטת הגמרא את הספק: תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט את הספק, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דרך הנשים לומר, טַב לְמֵיתָב בְּטַן דּוּ מִלְּמֵיתַב אַרְמְלוּ – טוב לשבת שנים יחד, אף על פי שיש קטטה ביניהם, מלשבת לבדה, כאלמנה, ולכן אף במקום קטטה אין זו זכות עבורה להתגרש, ואם זיכה לה את הגט על ידי אחר, אינה מגורשת.
סְלִיק פִּירְקָא