שיעור 19, ספר נחמיה, פרק ו, א-ט
פרק ו א וַיְהִ֣י כַֽאֲשֶׁ֣ר נִשְׁמַ֣ע לְסַנְבַלַּ֣ט וְ֠טֽוֹבִיָּה וּלְגֶ֨שֶׁם הָֽעַרְבִ֜י וּלְיֶ֣תֶר אֹֽיְבֵ֗ינוּ כִּ֤י בָנִ֨יתִי֙ אֶת־הַ֣חוֹמָ֔ה וְלֹא־נ֥וֹתַר בָּ֖הּ פָּ֑רֶץ גַּ֚ם עַד־הָעֵ֣ת הַהִ֔יא דְּלָת֖וֹת לֹֽא־הֶעֱמַ֥דְתִּי בַשְּׁעָרִֽים׃ ב וַיִּשְׁלַ֨ח סַנְבַלַּ֤ט וְגֶ֨שֶׁם֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר לְכָ֞ה וְנִֽוָּעֲדָ֥ה יַחְדָּ֛ו בַּכְּפִירִ֖ים בְּבִקְעַ֣ת אוֹנ֑וֹ וְהֵ֨מָּה֙ חֹֽשְׁבִ֔ים לַֽעֲשׂ֥וֹת לִ֖י רָעָֽה׃ ג וָֽאֶשְׁלְחָ֨ה עֲלֵיהֶ֤ם מַלְאָכִים֙ לֵאמֹ֔ר מְלָאכָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת לָ֣מָּה תִשְׁבַּ֤ת הַמְּלָאכָה֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר אַרְפֶּ֔הָ וְיָֽרַדְתִּ֖י אֲלֵיכֶֽם׃ ד וַיִּשְׁלְח֥וּ אֵלַ֛י כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אַרְבַּ֣ע פְּעָמִ֑ים וָֽאָשִׁ֥יב אוֹתָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ ה וַיִּשְׁלַח֩ אֵלַ֨י סַנְבַלַּ֜ט כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה פַּ֥עַם חֲמִישִׁ֖ית אֶֽת־נַעֲר֑וֹ וְאִגֶּ֥רֶת פְּתוּחָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ ו כָּת֣וּב בָּ֗הּ בַּגּוֹיִ֤ם נִשְׁמָע֙ וְגַשְׁמ֣וּ אֹמֵ֔ר אַתָּ֤ה וְהַיְּהוּדִים֙ חֹֽשְׁבִ֣ים לִמְר֔וֹד עַל־כֵּ֛ן אַתָּ֥ה בוֹנֶ֖ה הַֽחוֹמָ֑ה וְאַתָּ֗ה הֹוֶ֤ה לָהֶם֙ לְמֶ֔לֶךְ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ ז וְגַם־נְבִיאִ֡ים הֶֽעֱמַ֣דְתָּ לִקְרֹא֩ עָלֶ֨יךָ בִֽירוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר מֶ֚לֶךְ בִּֽיהוּדָ֔ה וְעַתָּה֙ יִשָּׁמַ֣ע לַמֶּ֔לֶךְ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְנִֽוָּעֲצָ֖ה יַחְדָּֽו׃ ח וָֽאֶשְׁלְחָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֤א נִֽהְיָה֙ כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר כִּ֥י מִֽלִּבְּךָ֖ אַתָּ֥ה בוֹדָֽאם׃ ט כִּ֣י כֻלָּ֗ם מְיָֽרְאִ֤ים אוֹתָ֨נוּ֙ לֵאמֹ֔ר יִרְפּ֧וּ יְדֵיהֶ֛ם מִן־הַמְּלָאכָ֖ה וְלֹ֣א תֵֽעָשֶׂ֑ה וְעַתָּ֖ה חַזֵּ֥ק אֶת־יָדָֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק ו (א) וַיְהִי כַאֲשֶׁר נִשְׁמַע לְסַנְבַלַּט, וְטוֹבִיָּה, וּלְגֶשֶׁם הָעַרְבִי, וּלְיֶתֶר אֹיְבֵינוּ, כִּי בָנִיתִי אֶת הַחוֹמָה שסביבות ירושלים, וְלֹא נוֹתַר בָּהּ פָּרֶץ, ונשמע להם גַּם כי עַד הָעֵת הַהִיא דְּלָתוֹת לֹא הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים, וחשבו שעדיין יש להם תקוה לבטל את המלאכה.
(ב) וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי בעורמה לֵאמֹר, לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים [-שם מקום] בְּבִקְעַת אוֹנוֹ, אך נחמיה הבין שאין כוונתם לטובה, אלא וְהֵמָּה חֹשְׁבִים לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה, כי רצו להורגו.
(ג) וָאֶשְׁלְחָה עֲלֵיהֶם מַלְאָכִים לֵאמֹר, מְלָאכָה גְדוֹלָה אֲנִי עֹשֶׂה, וְלֹא אוּכַל לָרֶדֶת, לָמָּה אגרום ביציאתי מהעיר שתִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה כַּאֲשֶׁר אַרְפֶּהָ, וְיָרַדְתִּי אֲלֵיכֶם.
(ד) וַיִּשְׁלְחוּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה אַרְבַּע פְּעָמִים, וָאָשִׁיב אוֹתָם כַּדָּבָר הַזֶּה.
(ה) וַיִּשְׁלַח אֵלַי סַנְבַלַּט כַּדָּבָר הַזֶּה, שירד לכפירים, בפַּעַם החֲמִישִׁית, אֶת [-עם] נַעֲרוֹ, וְאִגֶּרֶת פְּתוּחָה בְּיָדוֹ, להודיעו שהדבר נחוץ.
(ו) כָּתוּב בָּהּ, באותה איגרת, בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע דבר זה, וְגַשְׁמוּ [-גשם הערבי] אֹמֵר, שאַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד, ועַל כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה. ועל שמועה זו שאומרים הגויים וגשם הערבי, אומר סנבלט, וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ – ומה שאתה רוצה להיות מלך על ישראל, ולא רק פחה, זה מוכיח ואומר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שכוונתכם בבניית החומה היא למרוד במלך.
(ז) וְגַם נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ, לִקְרֹא עָלֶיךָ בִירוּשָׁלִַם, לֵאמֹר שאתה מֶלֶךְ בִּיהוּדָה, כי באותו זמן שכרו גשם הערבי וסנבלט נביאי שקר שיאמרו כן, שנחמיה יהיה מלך על יהודה, כדי שבעת הצורך יאמרו הנביאים הללו שנחמיה אמר להם לומר כן, וְעַתָּה יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, ובזה תחשב כמורד במלכות גם לענין בניית החומה, וְעַתָּה לְכָה וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו כיצד תינצל מיד המלך.
(ח) וָאֶשְׁלְחָה אֵלָיו לֵאמֹר, דבר זה שאתה אומר, שהעמדתי נביאים שיאמרו שאמלוך על ישראל, לֹא נִהְיָה כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר, כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם – ממציא אותם בשקר.
(ט) והוכיח לו שלא יתכן שבאמת כוונתו לטובה, לייעץ לו כיצד להנצל מיד המלך, כִּי הלא עד עתה כֻלָּם – כל צרי יהודה, ואתה בכללם, מְיָרְאִים אוֹתָנוּ לֵאמֹר יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן הַמְּלָאכָה, וְלֹא תֵעָשֶׂה, וְעַתָּה פתאום הפכת מאויב לאוהב, חַזֵּק אֶת יָדָי.
