שיעור 22. שיר השירים, פרק ד, טו – פרק ה, א

טו מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔ים בְּאֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑ים וְנֹֽזְלִ֖ים מִן־לְבָנֽוֹן׃ טז ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְגַנּ֔וֹ וְיֹאכַ֖ל פְּרִ֥י מְגָדָֽיו׃ פרק ה, א בָּ֣אתִי לְגַנִּי֮ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים׃

(טו) אחרי ששיבח את מעלת הנפש בשמירתה על התורה והמצוות שקיבלה מה', משבח את עצם הנפש וקדושתה, שהיא מַעְיַן גַּנִּים – כמו מעיין שמימיו נובעים מעצמו ומשקים את הגן, כך הנפש נובעת ומוציאה מתוכה חכמה ודעת, אך היא גם דומה לבְּאֵר מַיִם חַיִּים, ששואבים ממנה מים על ידי עבודה, כך על ידי העיון ועבודת ה' ישאבו מהנפש מי חכמה וחיים נצחיים, וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן – ומים אלו נוזלים מה'לבנון', שהוא כינוי לבית המקדש, אך כאן הכוונה למקדש של מעלה, ששם מעון הרוחות והנפשות, והוא מכוון כנגד מקדש של מטה.

(טז) עתה פונה נפש שלמה אל הרוחות, שהן התכונות והמידות שיש באדם, ואומרת עוּרִי צָפוֹן – התעוררי רוח הצפון, שדרכך להעלות ציורים ודמיונות אל הלב, עתה התעוררי להעלות ציורים טובים המושכים את הלב לעבודת ה' (ואמרה לשון 'עורי', כי בדרך כלל רוח זו מעלה ציורים רעים אל הלב, ועתה תתעורר לשנות את דרכה ולהעלות מחשבות טובות), וּבוֹאִי תֵימָן – ורוח דרום, שהיא פונה לימין, הרומז על היצר הטוב, ודרכה תמיד להביא ללב את המידות הטובות והיקרות (ולכן אמרה לשון 'בואי', כי דרכה בכך), הָפִיחִי גַנִּי – תנשבנה רוחות אלו בגן, שהוא משל לכלליות האדם, ועל ידי כך יִזְּלוּ בְשָׂמָיו – תתעורר הרוחניות שבו, עד אשר יָבֹא דוֹדִי העליון לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, וזו לשון מושאלת לטוב המחשבה והמעשה שבנפש המתקבלים כריח ניחוח על ידי ה'.

פרק ה (א) משיב ה' ואומר לנפש שלמה, בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה, כי על ידי התעוררות הנפש בכל חלקיה, במחשבה, בדיבור ובמעשה, התייחדה נפש שלמה עם אלהיה, וקיבל ה' את ניחוח הגן הזה על כל חלקיו, כלומר, עבודת הנפש בכל כוחותיה, א. כנגד הנפש החיונית, שהמידות וההרגשות תלויים בה, אומר אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, כפי שהתבאר שה'מור' הוא בושם הנעשה מבעלי החיים, ומורה על החלק המזוכך והרוחני של הנפש החיונית, שהם ההרגשות והמידות הטהורות. ב. כנגד הנפש הטבעית, שקיום הגוף תלוי בה, אומר אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, כיער המצמיח את קני הסוכר, וזה מורה על המצוות התלויות במעשה, כמו אכילת הקרבנות וכדומה (ובאומרו 'יערי עם דבשי', כאילו אומר שקיבל את הנפש עצמה יחד עם פעולותיה הטובות). ג. וכנגד הנפש השכלית אומר שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, כי היין והחלב מורים על ההשגות השכליות. ומכח כל הדברים הטובים הללו, במחשבה בדיבור ובמעשה, הושפעה ברכה מרובה, ועל כך אומר, אִכְלוּ רֵעִים – הם העולמות הרוחניים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, והם כלל העולמות, כי על ידי העבודה בבית המקדש ועבודת הנפשות, שנפש שלמה היתה העיקר שבהם, התברכו כל העולמות, וקיבלו שפע רוחני רב.