א לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר׃ ב שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים הַֽ֝אֲזִ֗ינוּ כָּל־יֹ֥שְׁבֵי חָֽלֶד׃ ג גַּם־בְּנֵ֣י אָ֭דָם גַּם־בְּנֵי־אִ֑ישׁ יַ֗֝חַד עָשִׁ֥יר וְאֶבְיֽוֹן׃ ד פִּ֭י יְדַבֵּ֣ר חָכְמ֑וֹת וְהָג֖וּת לִבִּ֣י תְבוּנֽוֹת׃ ה אַטֶּ֣ה לְמָשָׁ֣ל אָזְנִ֑י אֶפְתַּ֥ח בְּ֝כִנּ֗וֹר חִֽידָתִֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק מט
במזמור זה מוכיח את בני האדם הבוטחים בעושרם וכאילו עובדים את גופם, ומחליפים את העולם הבא בהבלי העולם הזה:
(א) לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, מִזְמוֹר.
(ב) שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים המקובצים יחד, הַאֲזִינוּ כָּל בני האדם, גם הנמצאים ביחידות, יֹשְׁבֵי חָלֶד – היושבים בעולם.
(ג) גַּם בְּנֵי אָדָם הפשוטים, גַּם בְּנֵי אִישׁ, החשובים יותר, יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן, כי בַטעות שיתאר עתה נכשלו גם עמים שלמים וגם בני אדם יחידים, חשובים ופשוטים, עניים ועשירים.
(ד) פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת – הדיבורים החיצוניים שאומר בפי, הם דברי חכמה ידועים ומקובלים, וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת – אך פנימיות הדברים הם היקשים הנלמדים מדרכי התבונה, של לימוד דבר מדבר, והקשת דבר לדבר.
(ה) אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי – אתחיל את דברי במשל ומליצה, אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי, כי בניגון הכינור של שיר זה יובן הנמשל של דברי החידה שאומר.
