שיעור 23, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

אָמַר רַב גִּידְּל, אָמַר רַב, תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ – רשאי לנדות את עצמו, וּמֵפֵר לְעַצְמוֹ – ורשאי להתיר לעצמו את הנידוי, ואינו צריך אחרים שיתירוהו. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין זה פשוט הוא, והרי כיון שמתיר הוא נידוי של אחרים, מדוע היינו סבורים שלא יוכל להתיר נידוי של עצמו. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר שנאמר בזה הכלל ש'אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין', ואינו יכול להתיר את נידוי עצמו, קָא מַשְׁמָע לָן – השמיענו רב שיכול הוא להתיר את נידוי עצמו.

עוד שנינו במסכת נדרים (ח.) אָמַר רַב יוֹסֵף, נִדּוּהוּ בַּחֲלוֹמוֹ – אדם שחלם שמנדים אותו, הרי זה כעין נבואה, וצָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּירוֹ, כיון שבכל מקום שיש עשרה שורה השכינה. וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא – ובתנאי שיהיו אלו עשרה בני אדם הלומדים הלכות, אֲבָל מַתְנוּ וְלֹא תָּנוּ – אבל עשרה השונים משניות ולא הלכות, לֹא – אין מתירים לו. וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא – אמנם אם אין שם עשרה הלומדים הלכות, יכולים להתיר לו אֲפִילּוּ עשרה דמַתְנוּ משניות וְלֹא תָּנוּ הלכות. וְאִי לֵיכָּא – ואם אין לו אפילו עשרה בני אדם הלומדים משניות, לֵיזִיל וְלִיתֵיב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים – ילך וישב בפרשת דרכים, וְיָהֵיב שְׁלָמָא לְבֵי עֲשָׂרָה – ויאמר 'שלום' לעשרה בני אדם שיעברו שם, ודבר זה יועיל לו להגן עליו מהיסורים בינתיים (תוספות) עַד דְּמִיקַּלְעִן לֵיהּ עֲשָׂרָה דְּתָנוּ הִלְכְתָא – עד שיזדמנו לו עשרה בני אדם השונים הלכות, והם יתירו לו את הנידוי.

אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרָבִינָא – שאל רב אשי את רבינא, יָדַע מַאן שַׁמְּתֵיהּ – אם יודע האדם מי הוא שנידה אותו בחלום, מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵיהּ – האם יכול הוא ללכת לאותו אדם שיתיר את נידויו, ולא יצטרך עשרה שיתירוהו. אָמַר לֵיהּ רבינא, הרי יתכן שרק לְשַׁמּוֹתֵיהּ שַׁוְיוּהָּ שָׁלִיחַ – מינוהו שליח מן השמים רק לנדותו, אבל לְמִישְׁרֵי – להתיר את נידויו, לֹא שַׁוְיוּהָּ שָׁלִיחַ – לא מינוהו כשליח.

אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא לְרַב אַשִׁי, שַׁמְּתֵיהּ וְשָׁארֵי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ – אם נידוהו בחלום והתירו לו את הנידוי באותו חלום, מַאי – מה דינו, הא צריך הוא התרה נוספת בהקיץ או לא. אָמַר לֵיהּ (רַב אָחָא בְּרֵיהּ), אין ההתרה שבחלום מועילה, והטעם לכך, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַּר [-תבואה] בְּלֹא תֶּבֶן, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, וכיון שכך יתכן שהנידוי שבחלום היה דבר אמיתי, וההתרה שבחלום היתה הדברים הבטלים שבו, וצריך הוא התרה אחרת, בהקיץ.

הרי"ף חוזר להביא את סוגיות הגמרא כאן: אָמַר רַב הוּנָא, כשגלתה הסנהדרין והיתה בָּעיר אוּשָׁא, הִתְקִינוּ, אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח – חטא בחטא שראוי לנדות עליו, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בפרהסיא, מפני כבודו, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ 'הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתְךָ', כלומר, חוס על כבודך ושב בביתך, והוא יבין מכך שיש לו לנהוג נידוי, ולא יבוא לבית המדרש שלשים יום. חָזַר וְסָרַח, מְנַדִּין אוֹתוֹ בפירוש, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, שיאמרו שנושאים לו פנים.

מביאה הגמרא את דעת החולק על דין זה, וְרב הונא, שאמר שתלמיד חכם שחטא מנדים אותו, פְּלִיגָא – חולק הוא על דבריו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד ה) 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם, וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה', [ואף שלפי הפשט עוסק הפסוק בנביא שקר, שיכשל כפי שנכשל האדם ההולך בלילה בחשיכה], יש לדרוש מהפסוק שאם נכשל אדם גדול בחטא, כַּסֵּהוּ כְּלַיְלָה – יש לכסות על מעשיו כפי שהלילה מכסה ומסתיר את הדברים, ואין מנדים אותו בפרהסיא, והיינו אף אם חזר וחטא כמה פעמים, ושלא כדברי רב הונא, שבפעם השניה מנדים אותו בפרהסיא.

אָמַר רַב פַּפָּא, תֵּיתֵי לִי – יבוא לי שכר מהשמים על כך דְּלֹא שַׁמְּתִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן מֵעוֹלָם – שמעולם לא נידיתי תלמיד חכם. שואלת הגמרא, אֶלָּא כִּי מִחַיֵּיב צוּרְבָא מֵרַבָּנָן שַׁמְתָּא הֵיכִי עָבֵיד – אם כן כיצד היה רב פפא נוהג כאשר היה תלמיד חכם מתחייב נידוי. משיבה הגמרא, כִּי הָא דִּבְמַעֲרָבָא – היה נוהג כפי שנהגו בארץ ישראל, ששם מִמְּנוּ אַנִּגְדָא דְּצוּרְבָא מֵרַבָּנָן – היו עומדים למנין לחייב תלמיד חכם במלקות על חטא שחטא, וְלֹא מִמְּנוּ אַשַּׁמְתָּא – ולא היו נימנים לנדות תלמיד חכם, כיון שהנידוי חמור יותר.

הגמרא מביאה מימרות שונות בענין חומר הנידוי: מבררת הגמרא, מַאי – מה משמעות לשון 'שַׁמְתָּא'. אָמַר רַב, הרי זה כראשי התיבות 'שָׁם מִיתָה', שזה סופו של המנודה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, 'שְׁמָמָה יִהְיֶה'.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנֶסֶת הקללה של הנידוי בִּרְמַ"ח אֵיבָרִים, כָּךְ כְּשֶׁיּוֹצֵאת יוֹצֵאת מֵרְמַ"ח אֵיבָרִים. ומביא ראיה לדבריו, כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת נכנסת לרמ"ח אברים, דִּכְתִיב לגבי יריחו, כאשר החרימה יהושע (יהושע ו יז) 'וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם', ולא היה החרם על העיר עצמה אלא על האנשים שבה (מהרש"א), וחֵרֶם בְּגִימַטְרִיָּא רְמַ"ח. וּכְשֶׁהִיא יוֹצֵאת הרי היא יוצאת מרמ"ח אברים, דִּכְתִיב (חבקוק ג ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר', רַחֵם בְּגִימַטְרִיָּא כָּךְ הוּא, כמנין רמ"ח אברים.

אָמַר רַב יוֹסֵף, שָׁדֵי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתֵיהּ דְּכַלְבָּא – די בכך שתטיל שמתא על זנבו של הכלב, וְאִיהִי דִּידַהּ עָבְדָא – והשמתא תעשה את שלה, ותזיקנו. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהוּא כַּלְבָּא דְּהֲוָה קָא אָכִיל מְסָאנֵיהּ דְּרַבָּנָן – מעשה בכלב שהיה אוכל את מנעליהם של בני הישיבה, וְלָא יָדְעֵי מַאן הוּא – ולא ידעו מי הוא שעשה זאת. קָא מְשַׁמְּתִי לֵיהּ – הטילו שמתא על מי שעושה זאת, בלא שיידעו מי הוא, אִיתְּלֵיא נוּרָא בִּגְנוּבְתֵיהּ וַאֲכַלְתֵּיהּ – נתלתה לו אש בזנבו של אותו כלב, ונשרף כולו.

מבררת הגמרא, מַאי שִׁפּוּרֵי – מה הענין בכך שבשעה שמטילים נידוי תוקעים בשופרות. ומבארת, ללמד שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ, ולשון 'שופר' דומה ללשון 'פרעות'. מַאי תַּבְרֵי – מדוע תוקעים 'שברים' בזמן הנידוי, ולא 'תקיעות'. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב [יְהוּדָה], תָּבְרִי בָּתֵּי – ללמד שהנידוי משבר בתים גבוהים ומשפילם לארץ. תַּנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בּוֹ, להטיל עליו נידוי, אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.