שיעור 24, מסכת מגילה, פרק רביעי

שנינו במשנה, 'בְּשֵׁנִי, וּבַחֲמִישִׁי, בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה'. מבררת הגמרא, הָנֵי – אותם שְׁלֹשָׁה, כְּנֶגֶד מִי תיקנום. ומבארת, אָמַר רַבִּי אַסִּי, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים, לְוִיִּים, וְיִשְׂרְאֵלִים, הראויים לקרוא בתורה.

דין נוסף: אֵין פּוֹחֲתִים מִלקרוא לכל הפחות עֲשָׂרָה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שנים קוראים שלשה פסוקים כל אחד, והשלישי קורא ארבעה פסוקים. ופסוק של 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר' עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן של עשרת הפסוקים, אף על פי שאין ללמוד ממנו דבר.

והקשו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"ב) על דין זה, וְהָא אִיכָּא – והרי יש את פָּרָשַׁת עֲמָלֵק, שאינה אלא תשעה פסוקים (שמות יז, ח-טז), וקוראים פרשה זו בפורים. וּמְשַׁנֵּי – ותירצה שם הגמרא, שַׁאנִי הָתָם – שונה הדבר שם, בקריאה זו של פרשת עמלק, דְסָלִיק עִנְיָנָא – שמסתיים שם הענין, ולכן אין מוסיפים פסוק כדי להשלים לעשרה, כיון שהפסוק הבא יהא מענין אחר. וְאִיבָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך תירוץ אחר, שַׁאנִי הָכָא – שונה הדבר כאן, בפורים, שקוראים את פרשת עמלק הגם שהיא רק תשעה פסוקים, כיון שֶׁהוּא סִדּוּרוֹ שֶׁל יוֹם – זהו ענין הקריאה של יום זה, ואין ראוי להוסיף פסוקים שאינם שייכים לאותו ענין.

מבררת הגמרא, וְהָנֵי – ואותם עֲשָׂרָה פְּסוּקִים שאין פוחתים מהם בקריאת התורה, כְּנֶגֶד מִי תיקנום. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, והם עשרה אנשים הבטלים ממלאכתם כדי להיות מצויים תמיד בבית הכנסת לתפילה, והציבור מפרנס אותם. רַב יוֹסֵף אָמַר, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, והיינו כל הפסוקים שנאמר בהם (בראשית א ג) 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר', וכיוצא בזה. תמהה הגמרא, וְהָא תִּשְׁעָה הָווּ – והרי יש רק תשעה פסוקים שנאמר בהם 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים', ולא עשרה. מתרצת הגמרא, הפסוק 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', נַמִּי מַאֲמָר הוּא – גם הוא נחשב 'מאמר' שעל ידו נברא העולם, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בתהילים (לג ו) 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ', ומאחר ולא מצאנו פסוק שנאמר בו 'ויאמר אלוקים יהי שמים וארץ', על כרחך יש ללמוד מהפסוק 'בראשית' שהיה 'מאמר' לענין זה.

כפי שהתבאר, אין פוחתין מעשרה פסוקים לשלשה עולים, וכיון שכל אחד מהעולים קורא לפחות שלשה פסוקים, נמצא שאחד מהם קורא ארבעה פסוקים. אָמַר רָבָא, כל אחד מהעולים שקרא את ארבעת הפסוקים, יש בו מעלה, ומבאר רבא את המעלה שיש בכל אחד מהם, רִאשׁוֹן שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה פסוקים הרי זה מְשֻׁבָּח, והראיה לכך, שֶׁהֲרֵי הַקֻּפּוֹת של מחצית השקל, שמשתמשים בהם לקרבנות ציבור, ונוטלים את המטבעות מתוך ה'שופרות', שבהם תורמים האנשים את שקליהם, שֶׁכָּתַב עֲלֵיהֶן – שכותבים על הקופות את סדר תרומתם, אָלֶף, בֵּית, גִּימֶל, כדי לֵידַע אֵיזֶה מֵהֵן [-מהקופות] נִתְרְמָה רִאשׁוֹן, כדי לְהַקְרִיב מִמֶּנָּה רִאשׁוֹן, לפי שֶׁמִּצְוָה בְּרִאשׁוֹן, ואף כאן ראוי שהעולה ראשון יקרא את ארבעת הפסוקים.

ממשיך רבא את דבריו: וְאֶמְצָעִי שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (במדבר ח ב) 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת', וה'מנורה' האמורה כאן היינו הנר האמצעי, ופסוק זה מְלַמֵּד שֶׁמְּצַדֵּד את פְּנֵיהֶם של ששת הנרות כְּלַפֵּי הנֵר המַעֲרָבִי, והיינו הנר האמצעי [ומכונה 'מערבי', לפי שהמנורה מונחת בין צפון לדרום, והנר האמצעי פונה לכיוון קדש הקדשים שבמערב, ושאר הנרות פונים כלפי הנר האמצעי], ואָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּאן יש ללמוד שֶׁאֶמְצָעִי מְשֻׁבָּח, וממילא גם לגבי קריאת התורה, יש שבח בכך שהאמצעי הוא שקורא את ארבעת הפסוקים.

וְאַחֲרוֹן שֶׁקָּרָא אַרְבָּעָה, הרי זה מְשֻׁבָּח, מִשּׁוּם דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, ויש שבח בכך שהאחרון מוסיף על שלפניו, וקורא ארבעה פסוקים.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב פָּפָּא, אִקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָא – הזדמן לבית הכנסת דְּ'אֲבִי גָּזַר' [כך היה שמו], קָרִי קָמֵי – קרא לפניו העולה רִאשׁוֹן אַרְבָּעָה פסוקים, וְשִׁבְחֵיהּ – שבחו רַב פָּפָּא על כך.

הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא במסכת ראש השנה (לא.) בענין סדר קריאת פרשת האזינו: וּבְפָרָשַׁת הַאֲזִינוּ, שאמורים שם דברי מוסר לעם ישראל, קוֹרִין העולים בְּסִימָן 'הזי"ו ל"ך', כדי שכל עולה יסיים את קריאתו בדברי תוכחה, ומתוך כך יתעוררו העם לחזור בתשובה (רמב"ם), ומבאר הרי"ף את הסימן, שֶׁקּוֹרֵא העולה הרִאשׁוֹן מִן 'הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה' עַד 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם'. וְהַשֵּׁנִי קוֹרֵא מִן 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם' עַד 'יַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ'. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא מִן 'יַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ' עַד 'וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ'. וכאן מסיימים את הקריאה בשבת במנחה ובשני וחמישי. וּבְשַׁבָּת בשחרית, קוֹרֵא הָרְבִיעִי מִ'וַּיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ' עַד 'לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם'. וְהַחֲמִישִׁי קוֹרֵא מִ'לּוּ חָכְמוּ' עַד 'כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי'. וְהַשִּׁשִּׁי קוֹרֵא מִן 'כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי' וְעַד סוֹף הַשִּׁירָה המסתיימת בפסוק 'הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ'. והשביעי קורא משם ועד סוף הפרשה.

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה (מנחות ל.), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אַבָּא, אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים האחרונים שֶׁבַּתּוֹרָה, והיינו מהפסוק (דברים לד ה) 'וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה" ועד סוף התורה, יָחִיד קוֹרֵא אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – עולה אחד קורא את כולם, ואין מפסיקים באמצעם, כיון ששונים הם משאר פסוקי התורה, ונחלקו בכך בגמרא (מנחות ל.), יש אומרים שלא משה רבינו כתבם אלא יהושע בן נון [שהרי נאמר שם שמת משה], ויש אומרים שאמנם משה רבינו כתבם על פי ה', אך את כל הפסוקים היה משה רבינו קורא בפיו ואחר כך כותב, ופסוקים אלו לא קרא בפיו מתוך צערו, וכיון שפסוקים אלו שונים מכל התורה, אין מפסיקים באמצעם.