שיעור 356, ספר ישעיהו, פרק נט, טז-יח

טז וַיַּרְא֙ כִּֽי־אֵ֣ין אִ֔ישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵ֖ם כִּ֣י אֵ֣ין מַפְגִּ֑יעַ וַתּ֤וֹשַֽׁע לוֹ֙ זְרֹע֔וֹ וְצִדְקָת֖וֹ הִ֥יא סְמָכָֽתְהוּ׃ יז וַיִּלְבַּ֤שׁ צְדָקָה֙ כַּשִּׁרְיָ֔ן וְכ֥וֹבַע יְשׁוּעָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּלְבַּ֞שׁ בִּגְדֵ֤י נָקָם֙ תִּלְבֹּ֔שֶׁת וַיַּ֥עַט כַּמְעִ֖יל קִנְאָֽה׃ יח כְּעַ֤ל גְּמֻלוֹת֙ כְּעַ֣ל יְשַׁלֵּ֔ם חֵמָ֣ה לְצָרָ֔יו גְּמ֖וּל לְאֹֽיְבָ֑יו לָֽאִיִּ֖ים גְּמ֥וּל יְשַׁלֵּֽם׃

֍           ֍            ֍

(טז) לאחר שמתאר את רוע מעשיהם של ישראל, מתנבא שאף על פי כן יגאל אותם ה' ויושיעם בחסדו. וַיַּרְא ה' כִּי אֵין אִישׁ זכאי במעשיו, שזכותו תעזור להושיע את ישראל, וַיִּשְׁתּוֹמֵם יותר כִּי אֵין אפילו מַפְגִּיעַ – מי שיתפלל עבור עם ישראל, ולכן פעל את הישועה לבדו, וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ – פעל ה' את הישועה בכח זרועו לבדה, ללא סיוע מהצדיקים, וְצִדְקָתוֹ העליונה, שמכחה יעשה ויפעל גדולות ונצורות, הִיא סְמָכָתְהוּ, ללא תפילותיהם של בני האדם.

(יז) כיון שאין לנו השגה בה', מצייר ומתאר הנביא את פעולות ה' בלשון מלבושים, שהם המתארים את ההנהגה של אותו זמן, וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן – ה'צדקה', שהיא הנהגת ה' שמצד מידת החסד, שלא מכח זכויות האנשים, היא כ'שריון' המגן על הגיבור, כך הצדקה והחסד הם המגינים ממידת הדין האומרת שאין ישראל ראויים לגאולה זו, וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ – ה'ישועה', שהיא מרמזת על הרצון העליון לגאול ולהושיע את ישראל, יהיה ככובע המגן על הגיבור. ומלבד השריון והכובע המגנים מפני מידת הדין המקטרגת על ישראל, וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם, לנקום בגויים על כל מה שעשו לישראל, ותהיה זו תִּלְבֹּשֶׁת – לבוש קבוע, ולא רק דרך עראי, וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה – כמו המעיל שהוא בגד חיצוני, כך קנאת ה' על כבודו המחולל על ידי הגויים תגרום שיענישם ה' בפרהסיא ובפני הכל, כדי לקדש את שמו שחולל על ידם.

(יח) כפי שהתבאר בפסוק הקודם, יהיו שני מיני עונשים, האחד דרך נקמה ועונש, והאחד דרך קנאה על כבוד ה' המחולל, ומבאר עתה למי יהיו עונשים אלו, כְּעַל גְּמֻלוֹת – יהיו כאלו שישלם להם כגמולם, על כך שהיו 'אויבים' לו בליבם, אפילו שלא עשו בפועל מעשים רעים, והם אותם הכופרים בליבם בה' ובהשגחתו, כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו – ויהיו כאלו שישלם להם דרך עונש על מעשיהם הרעים, דרך נקמה ועונש, אפילו שלא היו אויבים בליבם, כי עברו עבירות אלו מחמת תאוות ולא מחמת כפירה, גְּמוּל לְאֹיְבָיו – וה'גמול' האמור בתחילת הפסוק, שאין זה עונש הבא על מעשים, אלא גמול הבא מצד השנאה והכעס שיש על אותם אנשים הכופרים בליבם ובמחשבתם, ולא יעניש רק את הגויים הקרובים לארץ ישראל, שחיללו והשחיתו את מקדשו ואת עירו, אלא אפילו לָאִיִּים הרחוקים, הגם שלא חטאו נגדו במעשים, גְּמוּל יְשַׁלֵּם, על מחשבותיהם, שכפרו בה'.