שיעור 52, ספר יהושע, פרק כב, טו-כ

טו וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד וַיְדַבְּר֥וּ אִתָּ֖ם לֵאמֹֽר׃ טז כֹּ֣ה אָֽמְר֞וּ כֹּ֣ל ׀ עֲדַ֣ת ה֗' מָֽה־הַמַּ֤עַל הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֤ר מְעַלְתֶּם֙ בֵּֽאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָשׁ֣וּב הַיּ֔וֹם מֵאַֽחֲרֵ֖י ה֑' בִּבְנֽוֹתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ לִמְרָדְכֶ֥ם הַיּ֖וֹם בַּֽיהוָֽה׃ יז הַמְעַט־לָ֨נוּ֙ אֶת־עֲוֹ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הִטַּהַ֨רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיְהִ֥י הַנֶּ֖גֶף בַּֽעֲדַ֥ת הֽ'׃ יח וְאַתֶּם֙ תָּשֻׁ֣בוּ הַיּ֔וֹם מֵאַֽחֲרֵ֖י ה֑' וְהָיָ֗ה אַתֶּ֞ם תִּמְרְד֤וּ הַיּוֹם֙ בַּֽיהוָ֔ה וּמָחָ֕ר אֶֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יִקְצֹֽף׃ יט וְאַ֨ךְ אִם־טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל־אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת ה֙' אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן־שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן ה֔' וְהֵאָֽחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽה֣' אַל־תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֨נוּ֙ אַל־תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח ה֥' אֱלֹהֵֽינוּ׃ כ הֲל֣וֹא ׀ עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֗רַח מָ֤עַל מַ֨עַל֙ בַּחֵ֔רֶם וְעַֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּֽעֲוֹנֽוֹ׃

֍           ֍            ֍

(טו) וַיָּבֹאוּ פנחס והנשיאים אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד, וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר׃

(טז) כיון שלא ידעו אם היתה כוונתם לבנות את המזבח לשם ה' או לשם עבודה זרה, הוכיחו אותם על שני הצדדים. ותחילה דיברו עמהם לפי הצד שנבנה המזבח לשם עבודה זרה, כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה', מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' – לעזוב את ה' היום, זמן קצר כל כך אחרי שעשה לנו ה' את כל הניסים והנפלאות, ולא רק שאתם נמנעים מלעובדו, אלא אתם מורדים בו במעשה ממש, בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לעבודה זרה, לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'׃

(יז) ואם תאמרו מה איכפת לנו שאתם מורדים בה', דעו כי חטאם של חלק מישראל יגרור אחריו נזק לכל ישראל, הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲו͏ֹן פְּעוֹר, שגם בו חטאו רק מקצת מישראל, וגרם נזק לדורות, אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וגם באותו זמן לא נענשו רק החוטאים, אלא וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה', וגם בקרב אותם שלא חטאו.

(יח) וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה', וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה', וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף – יהיה הכעס והעונש על כל עדת ישראל, ולא רק עליכם, וימשך העונש גם 'מחר', כלומר, לאחר זמן רב.

(יט) וכעת המשיכו להוכיח אותם גם לפי הצד שהיתה כוונתם לבנות את המזבח לשם ה', וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, ולכן לא בניתם שם את המזבח, כי אין המקום ראוי להקריב בו קרבנות לה', ולכן בניתם את המזבח בעבר הירדן המערבי, שבתוך גבולות ארץ ישראל, הרי גם בדבר הזה יש עוון גדול, הן נגד ה', שציוה שלא להקריב קרבנות בשום מקום מלבד המשכן שנמצא באותו זמן בשילה, והן נגד ישראל, שמפרידים הם בכך את הקיבוץ והאחדות שבכל שבטי ישראל, ולכן עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה', ותהיו מאוחדים עם שאר שבטי ישראל, אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה', וזהו המקום הראוי להקרבת קרבנות לה', וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ, וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ, וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ [-אל תגרמו לנו להפרד ממכם ולמרוד באחדות ישראל], בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ נוסף מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ:

(כ) והוסיפו להוכיח להם שחטאי מקצת האומה מזיקים לכולם, הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף, וְהוּא אִישׁ אֶחָד בלבד שחטא, והוא עצמו לֹא גָוַע בַּעֲו͏ֹנוֹ, כי לא היה זה עונש של השגחה, אלא עונש של סילוק ההשגחה, ומחמת כן הופקרו ליד הטבע, ואותם שהיו במקום הסכנה הם שנהרגו, וכל שכן כעת, שאין החטא רק של איש אחד אלא של שנים וחצי שבטים, שבודאי יגרום הדבר סכנה לכל ישראל.