שיעור 54, ספר יהושע, פרק כב, כח-לד

כח וַנֹּ֕אמֶר וְהָיָ֗ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֵ֛ינוּ וְאֶל־דֹּֽרֹתֵ֖ינוּ מָחָ֑ר וְאָמַ֡רְנוּ רְא֣וּ אֶת־תַּבְנִית֩ מִזְבַּ֨ח ה֜' אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ אֲבוֹתֵ֗ינוּ לֹ֤א לְעוֹלָה֙ וְלֹ֣א לְזֶ֔בַח כִּי־עֵ֣ד ה֔וּא בֵּינֵ֖ינוּ וּבֵֽינֵיכֶֽם׃ כט חָלִילָה֩ לָּ֨נוּ מִמֶּ֜נּוּ לִמְרֹ֣ד בַּֽה֗' וְלָשׁ֤וּב הַיּוֹם֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י ה֔' לִבְנ֣וֹת מִזְבֵּ֔חַ לְעֹלָ֖ה לְמִנְחָ֣ה וּלְזָ֑בַח מִלְּבַ֗ד מִזְבַּח֙ ה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י מִשְׁכָּנֽוֹ׃ ל וַיִּשְׁמַ֞ע פִּֽינְחָ֣ס הַכֹּהֵ֗ן וּנְשִׂיאֵ֨י הָֽעֵדָ֜ה וְרָאשֵׁ֨י אַלְפֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר דִּבְּר֛וּ בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵֽינֵיהֶֽם׃ לא וַיֹּ֣אמֶר פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֡ן אֶל־בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֨ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֜ד וְאֶל־בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה הַיּ֤וֹם ׀ יָדַ֨עְנוּ֙ כִּֽי־בְתוֹכֵ֣נוּ ה֔' אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מְעַלְתֶּ֥ם בַּֽה֖' הַמַּ֣עַל הַזֶּ֑ה אָ֗ז הִצַּלְתֶּ֛ם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד הֽ'׃ לב וַיָּ֣שָׁב פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן ׀ וְהַנְּשִׂיאִ֡ים מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־רְאוּבֵן֩ וּמֵאֵ֨ת בְּנֵי־גָ֜ד מֵאֶ֧רֶץ הַגִּלְעָ֛ד אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּשִׁ֥בוּ אוֹתָ֖ם דָּבָֽר׃ לג וַיִּיטַ֣ב הַדָּבָ֗ר בְּעֵינֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְבָֽרְכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֣א אָֽמְר֗וּ לַֽעֲל֤וֹת עֲלֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְשַׁחֵת֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֛ר בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד יֹֽשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃ לד וַֽיִּקְרְא֛וּ בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד לַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֣י עֵ֥ד הוּא֙ בֵּֽינֹתֵ֔ינוּ כִּ֥י ה֖' הָֽאֱלֹהִֽים׃

֍           ֍            ֍

(כח) וַנֹּאמֶר – כך אמרנו בשעה שבנינו את המזבח, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר, שאין לנו חלק בה' ובישראל, וְאָמַרְנוּ – נשיב להם רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ, שניכר עליו שאינו עשוי ואינו ראוי לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח, ומכך שלא מחו בנו שאר השבטים זו ראיה שהסכימו לכך כל ישראל, כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם שאין חילוק בינינו לגבי עבודת ה'.

(כט) אחרי שביארו שכל כוונתם בבניית המזבח היתה כדי שלא יחשבו בניהם שאינם ככל ישראל, הוסיפו שאם כן בודאי אין לחשוד בהם בחשד זה עצמו, שרצונם להפרד משאר השבטים, חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ – ממזבח שזה בעצמו, לחשוב שעשינו אותו כדי לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה', לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ, שהרי כל הבניה של המזבח מוכיחה שהיתה כוונתנו בהיפך, שגם בדורות הבאים לא יהיה מי שיטעה לחשוב שניתן לעבוד את ה' בקרבנות וזבחים במקום אחר מאשר המשכן.

(ל) וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן, וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם׃

(לא) עתה פייסם פנחס בדבריו, ואמר להם שבאמת מתחילה לא חשד בהם שעשו דבר עוון, וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה, הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּה' הַמַּעַל הַזֶּה – מכך שה' שוכן בתוך ישראל ולא הסתיר פניו מהם כלל, ידענו גם עד עתה שלא חטאתם כלל, כי אם הייתם מועלים מעל בה', אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה' – הייתם גורמים מיד שיסיר ה' את שכינתו מישראל, ומכך שלא אירע כן ידענו שלא חטאתם, אלא שרצינו לברר את טעם הנהגתכם, ולהסיר מכשול מהדורות הבאים שעשויים לטעות בדבר.

(לב) וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים, מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר׃

(לג) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כי סיבת התעוררותם לצאת למלחמה עם בני גד ובני ראובן לא היתה מחמת איזו איבה או שנאה [שאם כן היו מתעצבים כשלא מצאו סיבה להילחם בהם], אלא אדרבה, מתוך אהבתם אליהם שרצו להשיבם מעוון, ולכן כשהתברר להם שלא חטאו כלל, שמחו ישראל והיה הדבר טוב בעיניהם, וַיְבָרְכוּ את אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אָמְרוּ – כי גם מתחילה לא חשבו ישראל לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ, אלא רצו להשיבם מעוון, ושמחו כשהתברר שלא היה שם עוון כלל.

(לד) וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ בשם המורה על התכלית שלשמו נבנה, כי לא נבנה לעולות וזבחים, אלא כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי ה' הָאֱלֹהִים ואין זולתו, ולא יחליפוהו באל אחר, ולא יחליפו את מקום עבודתו.