[תתרב] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ו

פרק ו, משנה א: אדם השולח פועל שישכור עבורו את חבריו הפועלים, ואמר לו שיתן לכל אחד שני דינרים, והשליח הטעה את הפועלים ואמר להם שיתן להם רק דינר, נותן להם דינר בלבד, ואין להם תביעה על אותו פועל שהטעה אותם, אלא תרעומת בלבד.

השוכר פועל שיעשה לו מלאכה בזמן מסוים כדי שלא תאבד, והפועל רוצה לחזור בו, ואם לא תיעשה המלאכה מיד, יגרם לו הפסד, רשאי לשכור פועל יקר יותר על חשבון הפועל הראשון, ואפילו כפול מדמי שכירותו, והפועל הראשון יצטרך לשלם זאת. וכן רשאי להטעות את הראשון ולומר לו שיתן לו שכר גבוה יותר, ובסוף לשלם לו רק כפי שסיכמו מתחילה.

משנה ב: השוכר אומנים בקבלנות, שיעשו עבורו מלאכה, וחזרו בהם באמצע, ידם על התחתונה, ובעל הבית שוכר אומנים אחרים, ואם התייקר בינתיים שכר הפועלים, מנכה משכרם של הראשונים כל מה שהוא צריך לשלם לאחרונים, ואם הוזל שכרם, משלם לראשונים רק כפי מלאכתם, ולא יותר. ואם בעל הבית הוא שחזר בו, ידו על התחתונה, ואם התייקר שכר הפועלים, משלם להם כפי מלאכתם. ואם הוזל שכרם, משלם להם כל מה שקצץ מלבד מה שעליו לשלם לפועלים החדשים.

אומן שאינו עושה כפי שאמר לו בעל הבית, ידו על התחתונה, שאם ההוצאה גדולה מהשבח, משלם לו את השבח, ואם השבח גדול מההוצאה, משלם לו את ההוצאה.

המוכר שדה לחבירו, ואחד מהם חזר בו לפני סיום המקח, ידו על התחתונה, שאם חזר המוכר, יכול הלוקח לתובעו שיחזיר לו את הדמים שנתן לו, או שיתן לו קרקע בשיעור הדמים שכבר נתן לו. ואם הלוקח חזר בו, יכול המוכר להחזיר לו את המעות, או לתת לו קרקע בשווי מעות אלו.

משנה ג: השוכר חמור להוליכו במקום מסוים, והוליכו במקום שהאויר בו שונה, או שהמקום ראוי להחלקה, או להתחממות וכל כיוצא בזה, והוזק, חייב. השוכר חמור, והתעוור או שנטלו המלך לעבודתו, אין המשכיר צריך לתת לו חמור אחר, ועל השוכר לשלם כל דמי שכירותו. ואם השכיר לו 'חמור' סתם, ומת או נשבר, צריך להעמיד לו חמור אחר.

משנה ד: השוכר פרה עם כליה לחרוש במקום מסוים, ושינה וחרש במקום שהאדמה רכה יותר, ונשברה המחרישה, פטור. ואם שינה וחרש במקום שהקרקע קשה יותר, ונשברה המחרישה, חייב. שכר פרה לדוש בקטניות, שהן מחליקות ביותר, ודש בתבואה, והחליקה, פטור. ואם שכרה לדוש בתבואה, ודש בקטניות, והחליקה, חייב.

משנה ה: השוכר חמור להוביל עליו משקל מסוים של מין מסוים, אינו רשאי להוביל עליו משקל דומה של מין אחר, שיש לו נפח גדול יותר, ואם עשה כן, חייב בנזקיו, לפי שהנפח קשה לבהמה כמו המשקל. וכן אסור להוסיף על המשקל שהתנה עמו, ואם הוסיף, והוזקה הבהמה, חייב. אמנם אם הוסיף שיעור קטן, והיינו פחות מאחד משלשים מהמשא כולו, פטור על הנזק, וצריך רק להוסיף תשלום על שימוש יתר זה.

משנה ו: אומן המקבל חפץ לביתו כדי לעשות בו את עבודתו, כיון שיש לו הנאה מהחזקת החפץ בכך שהוא יכול לתופסו כמשכון על שכרו, דינו כשומר שכר, וחייב בגניבה ואבידה. ואם כבר סיים את עבודתו ואמר לבעל החפץ שהוא יכול ליטלו ואחר כך לשלם, גילה דעתו שאינו זקוק לחפץ כמשכון, ודינו כשומר חנם, החייב רק בפשיעה.

האומר לחבירו שמור לי היום ואשמור לך למחר, כל אחד מהם נחשב בזמן שמירתו כשומר שכר.

האומר לחבירו שמור לי חפץ זה, והוא אומר לו הנח לפני, הרי זה שומר חנם.

משנה ז: המלוה לחבירו מעות והלוה נותן לו משכון, נחשב המלוה כשומר שכר עליו, כיון שיש לו הנאה בכך שבשעה שעסק במצוות הלואה היה פטור מלתת פרוטה לעני לצדקה. אמנם לדעת רבי יהודה אין זו הנאה המחשיבה אותו כשומר שכר, ורק אם הלווה לו פירות, שיש לו הנאה מכך שאין הפירות מרקיבים ברשותו, נחשב הוא כשומר שכר.

אבא שאול מתיר למלוה להשכיר את המשכון של העני, ואת הרווחים של ההשכרה יטול המלוה לעצמו ויפחית אותם מהחוב, כיון שדבר זה הוא לתועלת העני.

משנה ח: פועל המעביר חבית ממקום למקום, בין אם עשה כן בחינם ובין אם קיבל על כך שכר, ונשברה בידו בטעות, נשבע שלא פשע ונפטר. ואין זה מעיקר הדין, אלא תקנת חכמים היא, שאם לא כן יימנעו בני אדם מלהעביר חביות זה לזה.