פסקי הלכות, מסכת תענית, פרק שני

(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)

א. בשלש תעניות ראשונות, ובשלש תעניות אמצעיות, מתפללים בבית הכנסת כדרכם.

ב. בשבע תעניות אחרונות מוציאים את ארון הקודש לרחוב העיר, כאומרים, כלי צנוע היה לנו, ובעוונותנו נתבזה.

ג. ומתפללים ברחובה של עיר, והיינו כדי להתבזות בפרהסיא, ויכנע ליבם לחזור בתשובה. או כדי לנהוג מנהג גלות, שמא על ידי זה יתכפרו חטאיהם.

ד. ונותנים אפר שריפה על גבי הארון, כביכול אף ה' משתתף בצער הציבור. וכן נותנים אפר בראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד מהאנשים נותן בראש עצמו, במקום הנחת תפילין, כאומרים הרי אנו לפניך כעפר, או כדי להזכיר אפרו של יצחק אבינו, כאילו נשרף על גבי המזבח.

ה. הזקן שבהם מעורר אותם לתשובה ואומר להם שהעיקר הוא החזרה בתשובה, ולא התענית.

ו. ומתכסים בשקים העשויים משיער עיזים, כאומרים לפני ה', הרי אנו נחשבים לפניך כבהמה [ותרחם עלינו כמו שאתה מרחם על בעלי חיים (מנורת המאור), או שמתוך כך ייכנע ליבם ויחזרו בתשובה להיות כבני אדם המעולים (לבוש)].

ז. בימי התענית יוצאים לבית הקברות, כדי להכניע את הלב, כאומרים לפני ה' 'הרי אנו חשובים לפניך כמתים', או כדי שיבקשו המתים רחמים על החיים.

ח. המתוודה על עבירה ואינו מתקן אותה, כגון שגזל ואינו משיב, הרי זה כטובל מטומאתו כששרץ מת בידו, ואין זו תשובה.

ט. בימי התענית עובר כשליח ציבור אדם זקן, הרגיל בסדר התפילה [ומעלת הרגילות בתפילה קודמת למעלת 'זקן' או 'חכם'], ויש לו בנים שעליו לפרנסם, וביתו ריק מעבירות, ויש לו עבודה בשדה וזקוק הוא לגשמים, ולא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, שפל ברך, מרוצה לעם, יש לו נעימות וקולו ערב, רגיל לקרות בכתבי הקודש ובתורה שבעל פה, ובקי בכל הברכות.

י. בתפילה זו מוסיפים שש ברכות על שמונה עשרה ברכות הרגילות שבכל תפילה, וכך סדר הברכות והחתימות: בברכת גואל ישראל מוסיף לפני החתימה 'מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתנו ביום הזה', וחותם 'גואל ישראל'. בשניה אומר פסוקי זכרונות, ומסיים 'מי שענה את אבותינו בים סוף' כו', וחותם 'בא"י זוכר הנשכחות'. בשלישית אומר פסוקי שופרות, ומסיים 'מי שענה את יהושע בגלגל' כו', וחותם 'שומע תרועה'. ברביעית אומר 'אל ה' בצרתה לי' ומסיים 'מי שענה לשמואל במצפה' כו', וחותם 'שומע צעקה'. בחמישית אומר 'אשא עיני אל ההרים', ומסיים 'מי שענה את אליהו בהר הכרמל' כו', וחותם 'שומע תפילה'. בשישית אומר 'ממעמקים קראתיך ה", ומסיים 'מי שענה ליונה במעי הדגה', וחותם 'העונה בעת צרה'. בשביעית אומר 'תפילה לעני כי יעטוף' ומסיים 'מי שענה לדוד ושלמה בנו בירושלים' וחותם 'המרחם על הארץ'.

יא. בבית המקדש, שאין עונים 'אמן' אחרי הברכות אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', קודם החתימה, מכריז השמש 'תקעו הכהנים, תקעו', או 'הריעו בני אהרן, הריעו', לסירוגין, ואחרי הכרזה זו חותם שליח הציבור את החתימה של אותה ברכה, ואחרי החתימה תוקעים או מריעים הכהנים בשופרות, לפי הסדר. אמנם בשאר מקומות מכריז השמש אחרי החתימה, ותוקעים הכהנים.

יב. בשלש תעניות ראשונות, אנשי משמר ואנשי בית אב אינם מתענים. בשלש אמצעיות, אנשי משמר מתענים ולא משלימים, ואנשי בית אב אינם מתענים כלל. ובשבע אחרונות, אנשי משמר מתענים ומשלימים, ואנשי בית אב מתענים ואינם משלימים.

יג. אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות שלפני הימים שאינם עובדים בהם, אך בכל ימות אותו שבוע אסורים בשתיית יין. ואנשי בית אב העובדים באותו יום בבית המקדש, אינם שותים יין גם בלילה.

יד. אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים בתספורת וכיבוס באותו שבוע, ורק ביום חמישי מותרים מפני כבוד השבת.

טו. בזמן הזה בטלו הדינים הכתובים במגילת תענית, מלבד חנוכה ופורים, האסורים בהספד ובתענית.

טז. אותן תעניות על עצירת הגשמים נעשות בימים שני וחמישי, וכל קבוצה של תעניות [שלש, שלש ושבע] מתחילות ביום שני, ולא בחמישי.

יז. אין גוזרים תענית ראשונה על הציבור בראש חדש, חנוכה או פורים. אך אם התחילו את סדר התעניות, ואפילו התענו רק תענית אחת, והתענית הבאה חלה בימים אלו, מתענים.