שיעור 7, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

משנה

משנתנו עוסקת בענין נישואין בחול המועד, ובענין תכשיטי נשים: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת או גרושות של אחרים, וְלֹא מְיַיבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ כשנושא אשה חדשה, אף שכבר היתה נשואה לאדם אחר, ובגמרא יבואר מה החסרון בשמחה זו. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ, שכיון שכבר היתה נשואה לו, אין בכך שמחה מיוחדת.

וְעוֹשָׂה אִשָּׁה אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד – מותר לאשה להעביר מיני סממנים שונים על פניה בחול המועד, לשם נוי, ואף אם עושה דבר שנמשך זמן ארוך, ולא תהנה ממנו אלא לאחר המועד, כגון הנחת סיד להסרת השיער המיותר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִשָּׁה לֹא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁבימים אלו של חול המועד, שמתחילה לעשות כן, נִּיוּוּל הוּא לָהּ, ורק לאחר המועד יהיה לה נוי בכך, ואין עושים דבר של צער וניוול בחול המועד, כשההנאה מכך לא תהיה אפילו יום אחד במועד עצמו, אלא רק לאחר המועד.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין נושאים נשים במועד כו' מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ'. תמהה הגמרא, וְכִי שִׂמְחָה הִיא לוֹ, מַאי הָוֵי – מה בכך שיש לו שמחה בנישואין אלו, והרי ראוי לאדם לשמוח ברגל. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, כיון שאז אינו יכול לשמוח בכל אחת מהן כראוי, ולכן אין לישא אשה ולערב את שמחת הנישואין בשמחת הרגל. וְאָמַר רַב דָּנִיּאֵל בַּר קְטִינָא, אָמַר רַב, מִנַּיִין שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ', ויש לדרוש 'בְּחַגֶּךָ', וְלֹא בְּאִשְׁתְּךָ. עוּלָא אָמַר, הַיְינוּ טַעֲמָא – זהו הטעם לכך דְּאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, מִפְּנֵי הַטּוֹרַח הגדול שיש בהכנת סעודת הנישואין, ואין לטרוח במועד טירחא יתירה. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר, הטעם שאין נושאים נשים במועד, מִפְּנֵי בִּיטּוּל פִּרְיָה וְרִבְיָה, שיש לחשוש שתזדמן לו אשה קודם המועד, וידחה את הנישואין לחול המועד כדי לחסוך את הוצאות הסעודה, שיעשה את סעודת החג לסעודת נישואין, ונמצא שבזמן זה ששוהה עד הרגל מתבטל הוא בחינם מפריה ורביה. וכָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֲסוּרִים לִישָּׂא אִשָּׁה בַּמּוֹעֵד, מוּתָּרִים לִישָּׂא עֶרֶב הַמּוֹעֵד, שהרי אין בכך משום טירחא במועד עצמו, ואף ששבעת ימי המשתה נכנסים לתוך החג, אין בימים אלו טירחא גדולה כמו ביום הנישואין, וכן אין לחשוש לעירוב שמחה בשמחה, כיון שעיקר שמחת האדם באשתו היא ביום הראשון, ובשאר הימים ישמח כראוי בשמחת הרגל, והטעם שאין לחשוש שישהה עצמו עד ערב המועד כדי לישא ולעשות את סעודת ליל החג כסעודת נישואין, פֵּירוּשׁ, כיון דִּלְחַד יוֹמָא לֹא מַשְׁהֵי אִינִישׁ אַנַּפְשֵׁיהּ – אין אדם משהה את נישואיו על סמך יום אחד מסוים שיוכל לישא בו, אלא חושש הוא שמא תארע תקלה ולא יוכל לישאנה בערב יום טוב, ורק בחול המועד גזרו איסור, כיון שיש בו כמה ימים, ועשוי אדם לדחות את נישואיו לאותם ימים, ויסמוך על כך שבאחד מימי חול המועד ודאי יוכל לישאנה.

מביאה הגמרא את המקור לדין זה: וְדין זה, דְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, מְנָלָן – מנין יש ללומדו, דִּכְתִיב לגבי חנוכת בית המקדש הראשון (מלכים א' ח סה) 'וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם', ולכאורה קשה, מִכְדִי כְּתִיב – והרי כיון שנאמר 'אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם', אם כן הפירוט של 'שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים' לָמָּה לִי – לשם מה נאמר, אֶלָּא שְׁמַע מִינָּה – יש ללמוד מכך שלא עירב את שמחת חנוכת בית המקדש עם שמחת חג הסוכות, אלא הַנֵּי לְחוֹד וְהַנֵּי לְחוֹד – שבעה ימים של השמחה בחנוכת בית המקדש היו לבדם, ואחר כך שבעת ימי שמחת חג הסוכות.

אגב כך שהובא ענין זה של חנוכת בית המקדש, מביאה הגמרא דין שיש ללמוד מהפסוקים שנאמרו בענין זה: כְּתִיב – נאמר בספר מלכים (א' ח סו) 'בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם', והיינו ביום השמיני של החג, שהוא עשרים ושתים בתשרי, וּכְתִיב – ואילו בדברי הימים (ב' ז י) לענין אותו מעשה נאמר 'וּבְיוֹם עֶשְׂרִים (וארבעה) [וּשְׁלֹשָׁה] לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם', ולכאורה קשה מדוע חזרו ונפרדו משלמה פעם נוספת, מִכָּאן יש ללמוד לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ על דעת ללכת לעיר אחרת, לאחר מכן נמלך בדעתו וְלָן בְּאוֹתוֹ הָעִיר, שֶׁצָּרִיךְ לחזור ולְיִפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּיה, ואף כאן כיון שכשנפרדו ממנו בכ"ב בתשרי היתה דעתם ללכת לעריהם למחרת בכ"ג, וכשהגיע כ"ג נמלכו בדעתם להשאר יום נוסף, חזרו ונפטרו ממנו בכ"ג על דעת ללכת למחרת לבתיהם.

שנינו במשנה, 'וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵלּוּ הֵן תַּכְשִׁיטֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה, כּוֹחֶלֶת – צובעת בין עיניה בכחול, וּפוֹקֶסֶת – מתקנת את שערה, שלא יתפזר, וּמַעֲבֶרֶת סְרָק עַל פָּנֶיהָ – צובעת את פניה בצבע אדום, לנוי. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, וּמַעֲבֶרֶת סַכִּין להסיר את השיער עַל פָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה.