מסכת שבת, פרק ב, משניות ו-ז

משנה ו: עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, וּבַחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
משנה ז: שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, עִשַּׂרְתֶּם, עֵרַבְתֶּם, הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.
משנה ו: עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, לפי שזו שעת סכנה, המוכנה לפורענות, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, וּבְהפרשת חַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר, כיון שמצוות אלו הן מצרכי הבית, וכיון שבדרך כלל האשה מצויה בבית, הן מוטלות עליה.

משנה ז: שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה – סמוך לשקיעת החמה, האם עִשַּׂרְתֶּם את הפירות החייבים במעשר [לפי שבימות החול מותר לאכול אכילת עראי ללא מעשר, אך בשבת אפילו אכילת עראי נחשבת כקבועה, מפני כבוד השבת, וחייבים לעשר הכל], האם עֵרַבְתֶּם עירובי תחומין ועירובי חצרות, הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. אך לא יאמר כן מוקדם מידי, שאז יסברו שיש להם עוד זמן רב, ולא יעשו זאת. וכן לא יאמר דברים אלו מאוחר מידי, כשכבר אין זמן לעשותם. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה – ערב שבת בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי – אסור לעשר פירות שהם טבל ודאי, מחשש שכבר נכנסה השבת, ואסור לעשר בשבת, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים הטעונים טבילה, כיון ששני דברים אלו נראים כתיקון כלים בשבת, ואסרו זאת חכמים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, שזהו איסור מן התורה, ואף לא אומרים לגוי להדליק. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, שהוא ספק מעושר, וּמְעָרְבִין עירובי חצרות, כיון שזו מצוה ויש בה צורך גדול, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין בדבר שאינו מוסיף חום, כיון שרק בשבת עצמה אסרו זאת מחשש שימצא שהקדירה הצטננה ויבא להרתיחה, אבל בין השמשות בדרך כלל הקדירה חמה, ולא גזרו בזה.