מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 34

משנה

כפי שהתבאר במשנה לעיל, תיקן עזרא שבעל קרי ייאסר בלימוד תורה ותפילה, עד שיטבול. משנתנו מבארת את דינו של אדם ששכח שהוא בעל קרי, והתחיל להתפלל, או של בעל קרי שירד לטבול והגיע זמן קריאת שמע: הָיָה האדם עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וְנִזְכַּר באמצע תפילתו שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי, לֹא יַפְסִיק את תפילתו באמצעה, אֶלָּא יְקַצֵּר, ומכל ברכה יאמר רק את תחילתה וחתימתה (מאירי).

אדם הנוהג לקרוא בכל יום קריאת שמע של שחרית עם הנץ החמה, ויָרַד לִטְבוֹל לקריו, אִם יָכוֹל להספיק לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת בבגדיו וְלִקְרוֹת קריאת שמע עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]תָּנֵץ הַחַמָּה, כמנהגו בכל יום, יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא. וְאִם לַאו – אם לא יספיק לעשות זאת קודם שתנץ החמה, יִתְכַּסֶּה בַמַיִם שהוא טובל בהם, וְיִקְרָא קריאת שמע [וצריך לעכור את המים על ידי שיעלה עפר ברגליו, כיון שאם המים צלולים וגופו נראה בעדם, אין הם נחשבים ככיסוי לגופו (גמרא)].

מוסיפה המשנה: וְלֹא יִתְכַּסֶּה כדי לקרוא קריאת שמע, לֹא בְּמַיִם הָרָעִים – מים סרוחים, וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה – מים ששרו בהם פשתן, שריחן רע.

ולא יקרא קריאת שמע כשנמצאים לפניו מי רגלים, עַד שֶׁיַּטִּיל לְתוֹכָן מַיִם נקיים, לבטלן. וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶן – ממי רגלים שלא ביטלן במים נקיים, וּמִן הַצּוֹאָה, אַרְבַּע אַמּוֹת.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין שיעור ההתרחקות מצואה בעת אמירת דברים שבקדושה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָיָה האדם עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וְרוֹאֶה צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ – מולו, מְהַלֵּךְ לְפָנָיו, כְּדֵי שֶׁ'יִזְרְקֶנָּה' לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת – עד שיגיע למקום שתהא מאחוריו, בריחוק ארבע אמות.

מקשה הגמרא, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא אחרת שאינו צריך ללכת עד שתהא מאחוריו, אלא די בכך שתהיה לַצְּדָדִין – לצידו, בריחוק ארבע אמות, ובלבד שלא תהא לפניו. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, אלא הָא – הברייתא הראשונה, בה שנינו שצריך שתהא הצואה מאחוריו, היינו באופן דְּאֶפְשָׁר – שהוא יכול לילך לפניו עד שתהא מאחוריו. וְהָא – הברייתא השניה, בה מבואר שדי בכך שתהיה מצידו, בריחוק ארבע אמות, היינו באופן דְּלֹא אֶפְשָׁר – שאינו יכול לילך לפניו בשיעור זה, כגון שיש נהר לפניו, ובאופן זה די בכך שתהיה מצידו [ואף שיכול הוא לסובב פניו, רצונו להתפלל לצד מזרח, כדין, ולא להסב פניו למערב (רבינו יונה)].

הגמרא מביאה עתה נידונים נוספים בענין תפילה כנגד דבר טינוף: אדם שהִתְפַּלֵּל, וּלאחר תפילתו מָצָא שהיתה צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ, הוֹאִיל וְחָטָא, שהרי היה לו לבדוק תחילה את המקום, כיון שמדובר במקום שמצויים ילדים קטנים, והיה לו לחשוש לכך (רבינו יונה), אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל, אֵין תְּפִלָּתוֹ נחשבת תְּפִלָּה ראויה, אֶלָּא צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל שוב בְּמָקוֹם טָהוֹר.

אדם שהָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וּמַיִם [-מי רגליו] שׁוֹתְתִין [-מטפטפים] לוֹ עַל בִּרְכָּיו, מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם, וְחוֹזֵר לתפילתו [ואותם מים שנספגו בבגדיו, כיון שהם מועטים, ואין יוצא מהם ריח רע, לא גזרו בהם (רבינו יונה)].

מבררת הגמרא: כשהוא חוזר לתפילתו, לְהֵיכָן הוּא חוֹזֵר. מביאה בזה הגמרא מחלוקת: רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא נחלקו בדין זה, חַד – אחד מהם אָמַר, חוֹזֵר לָרֹאשׁ – לתחילת התפילה. וְחַד מהם אָמַר, חוֹזֵר לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק – שהפסיק בו. וְכָתַב רַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זצ"ל, דְּהִלְכְתָא כְּמַאן דְּאָמַר – שההלכה היא כדעת האומר שחוֹזֵר לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק. וְאִם שָׁהָה בשתיקתו שיעור זמן גדול, שיש בו כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כּוּלָהּ – שהיה יכול לסיים בו את כל התפילה [לא רק מהיכן שהפסיק, אלא מתחילתה ועד סופה (משנה ברורה)], חוֹזֵר לְרֹאשׁ התפילה.