מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 65

הגמרא דנה עתה כיצד האופן הראוי לעמוד לתפילה, מתוך כובד ראש או מתוך שמחה: אומרת הגמרא, רַבָּנָן – בני הישיבה, עַבְדֵי כְּמַתְנִיתִין – היו נוהגים כפי האמור במשנתנו, שיש לעמוד לתפילה מתוך כובד ראש. וְאילו רַב שִׁימִי בַּר אַשִּׁי, עָבִיד כַּבְּרַיְיתָא – היה נוהג כפי האמור בברייתא זו, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה של ליצנות, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת – יאוש ובלא כוונה (מאירי), וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה [שֶׁל מִצְוָה. וכך היה רב שימי נוהג, אף על פי שגם הוא הקפיד להתפלל מתוך כובד ראש, כאמור במשנה, היה מתפלל גם מתוך שמחה של מצוה, כאמור בברייתא (רבינו יונה).

מביאה הגמרא את המשך הברייתא, וְכֵן אַל יִפָּטֵר [-לא יפרד] אָדָם מֵחֲבֵרוֹ, לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה].

עתה מבארת הברייתא מהיכן יש ללמוד את הדין האמור בתחילת הברייתא, שיש להתפלל מתוך שמחה של מצוה, שֶׁכֵּן מָּצִינוּ בִּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּיְּמוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֵׁבַח וְתַנְחוּמִין, כדי שעל ידי זה יזכירו את נפלאות ה', ואף העומד להתפלל יש לו לשמוח שמחה של מצוה, כדי שמתוך כך יבוא להתפלל בכוונה שלמה (רבינו יונה).

עתה מביאה הגמרא מימרא בענין הדין האמור בסוף הברייתא, לגבי הנפרד מחבירו: (וְכֵן) תָּאנִי – שנה מימרא זו מָארִי, שהיה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב הוּנָא, בְּרֵיהּ דְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, לֹא יִפָּטֵר [-לא יפרד] אָדָם מֵחֲבֵרוֹ, לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרוֹ.

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין אופן התפילה הראוי: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ באמירת מילות התפילה, שידע ויבין מה שהוא אומר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, סִימָן יש לַדָּבָר מפסוק זה, שנאמר (תהילים י יז) 'תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ', כלומר, כאשר ליבו של האדם מכוון לתפילה כראוי, אזי מאזין ה' ושומע לתפילתו.

מביא עתה הרי"ף את דברי הגמרא בסנהדרין, בענין אופן התפילה הראוי: שנינו במסכת סנהדרין (כב.), הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה לְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טז ח) 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט'.

הרי"ף מביא עתה את סוגית הגמרא ביבמות (קה:) בענין דרך התפילה הראויה לאחר שנחרב בית המקדש (על פי ביאור המהרש"א שם): וְגַרְסִינָן – ושנינו בְּפֶרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה, רַבִּי חִיָיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הָווּ יָתְבִי – היו יושבים יחד, נְפַק מִלְּתָא מִבֵּיְנַיְהוּ – יצא דין זה מבין שניהם, וכמו שיבואר, פָּתַח חַד [-אחד מהם] וְאָמַר, אף לאחר שנחרב בית המקדש, הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה – לכיוון בית המקדש, כאילו הוא קיים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' ט, ג) 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים', ו'כל הימים' היינו אף בזמן שבית המקדש חרב, וכיון שכביכול עיני ה' בבית המקדש אף בחורבנו, אף המתפללים צריכים לכוון עיניהם לשם.  פָּתַח אִידָךְ [-השני, חבירו] וְאָמַר, הַמִּתְפַּלֵּל, לאחר שנחרב בית המקדש, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לְמַעְלָה, כיון שמיום שנחרב בית המקדש נסתלקה השכינה ועלתה לשמים, שֶׁנֶּאֱמַר במגילת איכה (ג, מא), העוסקת בזמן שלאחר החורבן, 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפַּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם', והיינו שמעתה צריכה להיות התפילה כלפי השמים.

ממשיכה הגמרא ומספרת, אַדְּהָכִי וְהָכִי – בינתיים, אָתָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי לְגַבַּיְיהוּ – בא למקומם רבי ישמעאל ברבי יוסי, ואָמַר לְהוּ – שאל את רבי חייא ורבי שמעון ברבי, בְּמַאי עַסְקִיתוּ – באיזה ענין אתם עוסקים כעת. אָמְרוּ לֵיהּ, בִּתְפִלָּה. אָמַר לְהוּ, כָּךְ אָמַר אַבָּא, וזהו רבי יוסי, הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה, דרך פשרה, כי אמנם סילק הקדוש ברוך הוא שכינתו לשמים, ולכן יהא ליבו מכוון למעלה, אך לא הסתלקה השכינה לגמרי, שהרי עתיד ה' לבנות את בית המקדש, ולכן יהיו עיניו למטה, לצד בית המקדש, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ 'והיו עיני וליבי שם כל הימים', ו'נשא לבבינו אל כפים, אל אל בשמים'. [רבינו יונה כאן ביאר את מסקנת הגמרא כך, שיתבונן האדם בתפילתו כאילו הוא עומד בשמים ומופשט מכל עניני העולם הזה, אך בעודו חושב כאילו הוא בשמים, יתן עיניו למטה, לבית המקדש, כאילו הוא עומד שם].