שיעור 3. שיר השירים, פרק א, ד

ד מָשְׁכֵ֖נִי אַֽחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֨יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵֽישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃

(ד) לכן מבקשת הנפש, מָשְׁכֵנִי והוציאני ממסגר הגוף שאני נמצאת בו, ואז אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה – תהיה השגתינו במרוצה ובבת אחת, כי השגת השכל בעודו עטוף בחומר היא באיטיות ומתינות, כי השכל מבין דבר מדבר, ומקשר ענין בענין, עד שמגיע אל ההשגה הגבוהה, אבל כאשר הנפש מתפשטת מכבלי הגוף בהתגלות הנבואה, נשפע עליה שפע רב בבת אחת, והיא משיגה הכל בהשגה אחת פשוטה, ואילו עתה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ שלמה (שהוא רומז אל כוחות הגוף והיצר) אל חֲדָרָיו, להיות לו לפילגש, ואת רעותי העלמות, שהן כוחות השכל, לקח לו להיות שפחות, להשתמש בנו לתועלת הגוף, וכל עוד אנו אסורות במאסר הגוף לא נוכל להשיג את ההשגה האלהית השלימה, אך כאשר תמשכני ונרוצה אחריך, אזי נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (ולשון 'גילה' היא על השמחה המתחדשת, כפי שתהיה בתחילת ההתגלות האלהית, ולשון 'שמחה' מורה על השמחה התמידית והקבועה שתהיה אחר כך ללא הפסק), נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן – את אהבתך נזכור כזכרון היין, כי בדומה ליין הגשמי שמחליש את שאר התחושות שבגוף, כך היין הרוחני של השגת הנבואה יבטל את כל כוחות הגוף, אך בשונה מהיין הגשמי שאחריתו תוגה, הרי היין הרוחני של הנבואה מביא שמחה תמידית וקבועה, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ – האהבה אל ה' היא אהבה ישרה, ללא פניות אל דברים אחרים וטובות צדדיות הנמשכות ממנה, אלא אהבתו בעבור עצמו כי טוב הוא, והנפש הרוחנית החצובה מתחת כסא הכבוד נמשכת לאהבתו, כפי שהחלק נמשך אל השלם להדבק בו (אך אהבת היצר והתאוות אינן אהבות ישרות, אלא אוהב את העושר כדי לקנות בו כלים יקרים, ואוהב את הכלים כדי להשיג בהם כבוד, ועל ידי הכבוד יהיו דבריו נשמעים. או שאוהב את העושר כדי לקנות בשר ויין, ואוהב אותם כדי לחזק את גופו, ואוהב את חוזק הגוף כדי שיוכל להאריך ימים, וכך תמיד האהבות הגשמיות הן כאמצעי לדברים אחרים, ורק אהבת ה' היא אהבת הטוב האמיתי, אהבה ישרה).