מאמר שני, כד 2

המשך כד. החבר: ואפשר שכנגד זה אמר שלמה המלך בשיר השירים 'אני ישנה ולבי ער', דימה והמשיל את הגלות לאדם שישן, חושיו וכחות נפשו נחים, אך לבו עדיין דופק וער, הלב הוא נמשל להמשך והתמדת הנבואה (שריחפה עדיין באומה בזמן חגי זכריה ומלאכי), 'קול דודי דופק' היא קריאת האלוהים לאומה לשוב אל ארץ ישראל, 'שראשי נמלא טל', היא השכינה היוצאת מצל כתלי המקדש ומתלוננת על העיכוב, כאדם הממתין לחברו בחוץ עם שחר, שתקצר רוחו להמתין כי הוא מתמלא טל. 'פשטתי את כתנתי' היא תשובת האומה המתעצלת לשוב, כאדם המתעצל לקום ממטתו, 'דודי שלח ידו מן החור' הכונה לעזרא ולנחמיה ולנביאים שהפצירו בישראל לשוב לארץ, עד שהסכימו מקצתם לשוב, ואף הם לא שבו בלב שלם.

היות והשפע האלוהי חל על האדם רק במידה שהאדם מכין עצמו אליו, אם מעט ואם הרבה, לא חלה ההשפעה האלהית על השבים בשלמותה, וגמל הבורא לאומה על רוע לבה. אכן, אילו היינו מכינים עצמנו להקביל פני אלוהי אבותינו בלב שלם ובנפש חפצה, היינו זוכים לנסים ונפלאות שאירעו לאבותינו במצרים. ודבורינו בדבר רוממות ארץ ישראל, כמו הפסוקים 'והשתחוו להר קדשו', או 'והשתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון', הם כצפצוף הזרזיר, כי אין אנו חושבים על הנאמר בפסוקים אלה, כדברי תוכחתך, מלך כוזר.