מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 25

שנינו במשנה, 'נִקְלַף כו' פסול'. אָמַר רָבָא, הַאי אֶתְרוֹגָא דְאִיגְלִיד כַּאֲהִינָא סוּמְקָא – אתרוג שנקלף (הקרום הדק שלו) עד שנעשה אדום כתמר (כדרך כל הפירות הקלופים, שמאדימים), כָּשֵׁר. תמהה הגמרא, וְהָא תְּנָן במשנה, נִקְלַף פָּסוּל. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, הָא – מה שאמרה המשנה שנקלף פסול, היינו בְּכוּלָּהּ – כשנקלף כל האתרוג, והָא – דברי רבא, האומר שהנקלף כשר, היינו בְּמִקְצָתָהּ. ומבאר הרי"ף, אִם נִקְלַף כֻּלּוֹ וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִמֶּנּוּ כְּלוּם שאינו קלוף, פָּסוּל, וְאִם נִשְׁתַּיֵּיר מִקְּצָתוֹ שאינו קלוף, כָּשֵׁר, כְּמוֹ שמצאנו לגבי דיני טריפות בדין הַגְּלוּדָה, והיינו בהמה שנקלף כל עורה, שהיא טריפה, שֶׁמִּקְצָת מַתִּיר בָּהּ – שאם נשאר בה מקום, אפילו מועט, שאינו קלוף, הרי היא מותרת, כמבואר במסכת חולין (נה:).

עוד שנינו במשנה, 'נִקַּב וחסר כל שהוא, פסול'. תָּאנֵי – שנה עוּלָא בַּר חֲנִינָא, אם נִקַּב האתרוג נֶקֶב מְפוּלָּשׁ, העובר מצד לצד, שיעורו אפילו בְּמַשֶּׁהוּ. ואם ניקב נֶקֶב שֶׁאֵינוֹ מְפוּלָּשׁ, שיעור בִּכְאִיסָּר – מין מטבע.

עוד שנינו במשנה, 'עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִיעוּטוֹ וְכוּ' כשר'. אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין החזזית פוסלת כשהיא במיעוטו של האתרוג, אֶלָּא כשהיא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל אם היא נמצאת בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, הֲוָה לֵיהּ כִּמְנוּמָּר – נראה האתרוג כמי שיש בו חברבורות, וּפָסוּל. אָמַר רָבָא, וּבְחוֹטְמוֹ – אם החזזית נמצאת בחלקו העליון של האתרוג, במקום שמתחיל להשתפע כלפי מעלה, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל, כיון ששם מתבונן האדם ביותר, וניכרת החזזית שבו, ואין זה 'הדר'.

תַּנְיָא בברייתא, אֶתְרוֹג תָּפוּחַ – שתפח והרקיב מבחוץ, סָרוּחַ – שהרקיב מבפנים, וקליפתו קיימת, כָּבוּשׁ בחומץ וכדומה, שָׁלוּק – מבושל ביותר במים רותחים, כּוּשִׁי, ולהלן יבואר גדרו, לָבָן, וּמְנוּמָּר – שיש בו חברבורות של צבעים שונים, פָּסוּל. אֶתְרוֹג העגול ככַּדּוּר, פָּסוּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַתְּיוֹם – תאום, כלומר, אתרוג המחובר לחברו, פָּסוּל. וְאֶתְרוֹג הַבֹּסֶר, שלא הבשיל כל צרכו, רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. עָלְתָה חֲזָזִית עַל רוּבּוֹ, נִיטְּלָה בּוּכְנָתוֹ – העץ המחברו לאילן, נִקְלַף, נִסְדַּק וְחָסֵר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִיעוּטוֹ, נִיטָּל עוּקְצוֹ – העוקץ שבראשו העליון של האתרוג, במקום שאינו מחובר לאילן, נִקַּב וְלֹא חָסֵר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. גִּדְּלוֹ בִּדְפוּס – הכניסו האדם כשהוא קטן לתוך כלי בעל צורה מסוימת, וְעל ידי זה עֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת, פָּסוּל.

שנינו בברייתא, כּוּשִׁי פָּסוּל. מקשה הגמרא, וְהָתַנְיָא בברייתא אחרת, כּוּשִׁי כָּשֵׁר, דּוֹמֶה לְכוּשִׁי פָּסוּל. אָמַר רָבָא, לֹא קַשְׁיָא, הָא לָן, וְהָא לְהוּ. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, לִבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוּשִׁי פָּסוּל, כיון שאין זו דרך גידולו בארץ ישראל, וְכָל שֶׁכֵּן כּוּשִׁי הַרְבֵּה – כהה מאד, הַדּוֹמֶה לְאדם כוּשִׁי, שֶׁהוּא פָּסוּל. וְלִבְנֵי בָּבֶל, שֶׁאֶתְרוֹגֵיהֶן כּוּשִׁיִּים, הַכּוּשִׁי כָּשֵׁר, וְרק הַכּוּשִׁי הַרְבֵּה עד כדי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְאָדָם כּוּשִׁי, פָּסוּל.

שנינו בברייתא, 'גִּדְּלוֹ בִּדְפוּס וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת, פָּסוּל'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא כשעשה את האתרוג כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת שאינה דומה לאתרוג, אֲבָל אם עשאו כְּמִין בְּרִיָּיתוֹ – כצורת אתרוג, כָּשֵׁר, ואַף עַל גַּב דְּעַבְדֵיהּ דַּפֵּי דַּפֵּי – אף שיש בו בליטות וחריצים עמוקים, כיון שסוף סוף יש לו צורת אתרוג, ויש אתרוגים הנראים כך בטבעם, כשר הוא (כפות תמרים).

אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, אֶתְרוֹג שֶׁנְּקָבוּהוּ עַכְבָּרִים, אָמַר רַב, אֵין זֶה 'הָדָר', ופסול הוא. דוחה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין הדבר כן, דְּהָא רַבִּי חֲנִינָא מְטַבֵּל בֵּיהּ וְנָפִיק בֵּיהּ, כְּלוֹמַר, שֶׁהָיָה רבי חנינא אוֹכֵל מִמֶּנּוּ – מהאתרוג כְּפִי צוֹרֶךְ שָׁעָה, וְהַשְּׁאָר – במה שנשאר מהאתרוג היה יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, וממילא הוא הדין אם נקבוהו העכברים, שהוא כשר. מקשה הגמרא, וּלְרַבִּי חֲנִינָא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין – והרי קשה ממשנתנו על הנהגתו של רבי חנינא, דִּתְנַן במשנתנו, אם חָסֵר האתרוג אפילו בשיעור כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל, וכיצד יצא ידי חובתו לאחר שאכל ממנו. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, מַתְנִיתִין – משנתנו, האומרת ש'חסר' פסול, היינו בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, שיש צורך שיהא האתרוג שלם, וְרַבִּי חֲנִינָא היה נוטלו כשהוא חסר בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, שחיובו (מחוץ לבית המקדש) הוא מדרבנן, ולא פסלו חכמים אתרוג חסר. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שאתרוג חסר פסול ביום טוב ראשון, וכשר מיום טוב שני והלאה (אמנם אתרוג חסר כשר רק כל זמן שרובו קיים, אבל אם נחצה האתרוג לשנים, אין מברכים על חציו, לפי שאין לו כלל שם 'אתרוג' (ר"ן)).