מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 26

משנה

משנתנו מבארת את שיעור גודלו של האתרוג: שִׁעוּר אֶתְרוֹג קָּטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה. וּבַגָּדוֹל – שיעורו של האתרוג הגדול ביותר, שהוא כשר, כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, אך אם הוא גדול עד כדי כך שאינו יכול לאחוז שנים כמותו ביד אחת, פסול, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אין שיעור לגודלו של האתרוג, אלא אֲפִלּוּ אם הוא גדול עד כדי כך שצריך לאחוז אתרוג אחד בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כשר.

פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקות שבמשנתנו: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּקָטָן, ששיעורו כביצה, וּכְרַבִּי יוֹסֵי בְּגָדוֹל, שאפילו אם הוא גדול מאד וצריך לאוחזו בשתי ידיו, כשר הוא.

משנה

משנתנו מבררת האם יש חיוב לאגוד (-לקשור) את הלולב עם ההדסים והערבות, והיאך אוגדים אותם: אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב עם ההדסים והערבות, אֶלָּא בְמִינוֹ – בחוט העשוי ממין הלולב, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר חולק ואוֹמֵר, ניתן לקשור את הלולב ומיניו אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה – בחוט, שאינו ממין הלולב, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב, ומוכח שלא חששו לאוגדם דוקא במינם. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, וכי מִשָּׁם יש רְאָיָה, והרי בְּמִינוֹ של הלולב הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה, לקיים מצות אגד, ומה שאגדוהו למעלה בגימוניות של זהב, היה לנוי מצוה בלבד.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה'. מבארת הגמרא, רַבִּי יְהוּדָה אמר כן לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּאָמַר לעיל שלוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, וכיון שחייב האדם לקשור את הלולב ומיניו, הרי הקשירה עצמה היא חלק מהאגד, וְאִי אָגֵיד לֵיהּ בְּמִינָא אַחֲרִינָא – אם יאגדנו במין אחר, הֲווֹ לְהוּ – הרי הם חֲמִשָּׁה מִינִין, ועובר משום 'בל תוסיף'. אבל רבי מאיר סובר שאין חיוב לאגוד את הלולב ומיניו, וממילא אף אם יקשרנו במין חמישי, אין בכך משום 'בל תוסיף'. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן בְּהָא – ומקובל בידינו שבנידון זה הלכה כְּרַבִּי מֵאִיר, שלולב אינו צריך אגד, וממילא ניתן לאוגדו אף במין אחר.

הגמרא מביאה נידון נוסף לגבי אגד זה של הלולב: אָמַר לְהוּ רַבָּה לְהַנְהוּ דְּגָדְלֵי הוֹשַׁעְנָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא – אמר רבה לאותם שהיו קולעים ואוגדים את הלולב עם שאר המינים אצל ראש הגולה, שַׁיְּירוּ בָּהּ בֵּית יָד – השאירו מקום פנוי מקשירה בשיעור שיש בו כדי אחיזת היד, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶיהֱוֵי חֲצִיצָה – כדי שלא תהא חציצה בין ידו של האדם לבין הלולב ומיניו. רָבָא אָמַר, אין צורך להשאיר מקום זה פנוי, ויכול האדם לאחוז אף באגד של הלולב, כיון שכָּל דבר הנעשה לְנָאוֹתוֹ – לנוי הלולב, אֵינוֹ חוֹצֵץ.

דין נוסף: וְאָמַר רַבָּהּ, לֹא לִנְקַט אִינִישׁ הוֹשַׁעְנָא בְּסוּדָרָא – לא יטול אדם את ארבעת המינים כשהם עטופים בבגד, דְּבָעִינָן – כיון שיש צורך שיתקיים הפסוק 'וּלְקַחְתֶּם', וְלֵיכָּא – ואין זה מתקיים, כיון שלקיחה על ידי בגד אינה נחשבת לקיחה. רָבָא אָמַר, לְקִיחָה הנעשית עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה, ואין חסרון בכך שנוטל את ארבעת המינים על ידי בגד (והיינו כיון שהבגד טפל לידו, והרי זה כאילו מחזיקו בידו ממש. ואמנם אילו היה פסוק מפורש האוסר שתהא חציצה בין היד לארבעת המינים, אף בגד זה היה נחשב חציצה, אך כיון שאין פסוק בענין זה, אף שלומדים מ'לקיחה תמה' שלא יטול את ארבעת המינים על ידי דבר אחר, היינו רק כשנוטלם על ידי כלי, או שכורך אותם בבגד מיוחד וכדומה, שאין זה דרך כבוד, אבל כשנוטלו בדבר הנעשה לנוי, או בבגד שהוא לבוש בו הטפל לידו, אין בזה חסרון של 'לקיחה תמה' (ר"ן)).

דין נוסף: וְאָמַר רַבָּהּ, לֹא לִידוֹץ אִינִישׁ לוּלָבָא בְּהוֹשַׁעְנָא – לא ידחק האדם את הלולב בתוך האגודה של ההדסים והערבות, דְּנַתְּרֵי טַרְפֵּי – כיון שעל ידי זה נושרים העלים של ההדסים והערבות, ונשארים בתוך האגד, וְהָוֵי חֲצִיצָה. רָבָא אָמַר, אין הדבר כן, אלא מִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ, וכיון שהעלים התלושים הם ממין ההדסים והערבות, אינם חוצצים. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ כְּרָבָא – ובכל המחלוקות הללו ההלכה היא כדברי רבא, ש'כל לנאותו אינו חוצץ', ו'לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה', ו'מין במינו אינו חוצץ'.