כב) כל בעל העושה שליח למסירת הגט לאשתו, אינו צריך שיהא השליח עמו בבית דין, אלא אומר להם 'הרי פלוני שלוחי', ואפילו שלא בפניו. וכן השליח עושה שליח אחר שלא בפניו של השליח האחר, ואפילו הן מאה.
כג) האיש שנתן גט לאשתו, ונכתב ונחתם בפניה, ואין הבעל רוצה לגרשה בו כעת, ואמר לה הבעל לאשתו כשמסר לה את הגט, 'הרי את שלוחתי להולכה עד בית דין פלוני, והם יעמידו שליח נוסף להולכה שיקבל את הגט ממך, ויתנו ליך גט זה, ותתגרשי בו', נמצא שהאשה עצמה היא כ'שליח הולכה' של הבעל להוליך את הגט למקום מסוים, הרי זו נאמנת לומר בפניהם (-בפני אותו בית דין) 'בפני נכתב ובפני נחתם', והם נוטלין אותו ממנה, ונותנין אותו לשליח אחר ליתנו לה לשם גירושין, כמאמר הבעל.
כד) במה דברים אמורים, כשהתנה עליה הבעל תנאי זה, אבל אם לא התנה עליה, אלא נתן לה גיטה לשם גירושין, והרי הגט יוצא מתחת ידה, כאשר היא באה למקום אחר אינה צריכה לומר כלום כדי שנאמין לה שהתגרשה, והרי היא בחזקת מגורשת, הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו, והעדים חתומים עליו. ואף על פי שאין אנו מכירין כתב אותן העדים, ולא נתקיים, אין חוששין לה שמא זייפה אותו, שהרי אינה מקלקלת על עצמה. ועוד, שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו שהוא כשר, ותנשא, ואין חוששין שמא ימצא מזוייף, כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטל, שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן, כך היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו, שמא ביטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו ואף אם נמסר בפני עדים הרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב. וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל, כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה, שאין דיני האיסורין כדיני הממונות (שבדיני ממונות צריך המוציא להביא ראיה לדבריו, ואילו באיסורים האדם נאמן ללא ראיה).
